בכל שנה מתפרסמים מיליוני סיכומים – סרט השנה, אלבום השנה, המשהו הגרוע של השנה וכו'. אני כבר מזמן לא רואה מספיק סרטים כדי שלבחירה שלי ל"סרט השנה" תהיה הרבה משמעות, ואותו כנ"ל נכון לגבי משחקי מחשב או כל תחום אחר. אבל עדיין אני אוהב לספר על דברים שאני אוהב. לקראת סוף 2021, התחלתי לפרסם בפייסבוק את "דבר השנה", שהיא רשימה של דברים שאהבתי השנה, בלי מגבלות על סוג הדבר או מספר הדברים מכל סוג – סרטים, ספרים, סוגים של חלב צמחי, ווטאבר. זה היה כיף, אז המשכתי גם בשנים הבאות. הרשימה היא שלי והחוקים שלה הם מה שבא לי שהם יהיו ולכן הם גם יכולים להשתנות, אבל הגדרה אחת עקבית היא שהדברים ברשימה הם דברים שאני חוויתי בפעם הראשונה בשנה המדוברת – לאו דווקא דברים שיצאו לאור בשנה הזאת. אני מפרסם כאן מחדש את הרשימות כדי שיישמרו גם אחרי שפייסבוק יקרוס או יחליט אקראית למחוק לי את החשבון.
10. Super Eyepatch Wolf
ערוץ יוטיוב.
סופר זאב עם רטיה הוא בחור שעושה סרטונים על דברים שמעניינים אותו. הערוץ מלא בסרטונים על אנימה והאבקות, שני נושאים שאני לא ממש מתעניין בהם ואת רובם לא ראיתי; מהר מאוד אפשר להכיר את השטיקים שלו שקצת חוזרים על עצמם. אבל, מדי פעם הוא מעלה מאמר-וידאו ארוך ומושקע על פינות מוזרות באינטרנט ובעולם, והם מבדרים בטירוף. אני חושב שהתוודעתי אליו בפעם הראשונה לפני קצת יותר משנה, עם הסרטון המעולה The Bizarre World of Fake Martial Arts. השנה הוא פרסם גם סיכום פסיכי של הסדרה "ריברדייל", שפרסמתי עליו פוסט, וממש לפני סוף השנה עלה גם פרויקט של שעה ועשרים על גארפילד וחיי האינטרנט האפלים החדשים שלו, שהוא אולי יצירת המופת של הזאב עם הרטיה. זה טוב זה.
9. Project Hail Mary / Andy Weir
ספר.
במהלך השנה גיליתי שאני לא קורא מספיק ספרים. אפליקצית הפודקאסטים שלי, מצד שני, הפכה לרשימת אשמה אינסופית כמעט של פרקים שאני כנראה לעולם לא אגיע אליהם. אז החלטתי במשך הזמן הקרוב לשמוע פחות פודקאסטים ויותר ספרים. גלית זיירמן המליצה על "פרוייקט הייל מרי", וטוב שכך. קודם כל, זה ספר מדע בדיוני מצוין (זה של ההוא שכתב את "לבד על מאדים" ו"הביצה") – אבל מעבר לזה, זאת הפעם הראשונה שבה נתקלתי בספר-שמע שפשוט נקרא כמו שצריך. עד עכשיו עבור כל ספר ששמעתי, ההקראה היתה נקודה לרעתו. היו קריינים שעשו כמיטב יכולתם, אבל עדיין, במקרה הטוב הם לא העיקו. הקריינות של ריי פורטר עושה את ההיפך: אני די בטוח שעדיף לשמוע את הספר הזה מאשר לקרוא אותו. זה לא תסכית; אין פה הרבה שחקנים או אפקטים קוליים, בגדול זה איש אחד שמקריא, אבל הוא מקריא *טוב*! הוא גרם לי לצחקק בקול רם משורות שכנראה לא היו מזיזות לי הרבה אם הייתי קורא אותן בדפוס. לשמוע את הספר הזה זה פשוט כיף. והידיעה שספרים מוקלטים יכולים להיות כאלה טובים בהחלט עזרה לי לשמוע עוד כאלה.
חוץ מזה, כאמור, אחלה ספר, אבל אני לא אגיד עליו שום דבר כי כל דבר, כולל הטקסט שעל הכריכה האחורית שלו ותיאור העלילה באמאזון, הוא ספוילר.
8. Baahubali
שני סרטים.
סרט השנה. של 2015. ו-2017. בהודו. הדרומית.
"באהובאלי" הוא שני סרטים, או סרט בשני חלקים, של ס.ס. ראג'מולי, הבמאי שעשה את "Eega", הסרט האלמותי עם הזבוב, ולכן זה ביזיון שלקח לי עד 2021 לצפות בו. הסרט הזה הוא הדבר הכי הודי אי פעם. זאת אגדת פנטזיה שתקציר העלילה שלה נשמע כמו משהו שהאחים גרים היו מלקטים אחרי שעברו להודו וצפו ב"שר הטבעות" ולקחו סמים קשים. הוא אידיוטי לחלוטין, מופרך עד היסוד, מוגזם הכי שאפשר ואז יותר מזה עד לרמת מוגזמות שלא ידעתם שקיימת, ובלי ספק הסרט שהכי נהניתי ממנו השנה. הוא גם מכיל את מה שהוא בלי ספק הפלאשבק הארוך בתולדות הקולנוע.
משום מה הסרט הראשון נמצא בנטפליקס (בדיבוב למגוון שפות ובתרגום לעברית), אבל השני לא. תצטרכו להיות יצירתיים במציאת דרכים לצפות בו.
אגב, באופן מפתיע דווקא מבחינת שירים הסרט הזה לא מצטיין במיוחד. השיר ההודי של השנה הוא למעשה השיר ההודי של השנה שעברה (וייתכן גם שכל שנה מעכשיו והלאה), והוא כמובן Malhari.
7. Shhh… This is Not Milk
תחליף חלב.
"ששש… זה לא חלב" הוא תחליף חלב מבוסס שיבולת שועל. יש לו טעם של חלב ומרקם של חלב.
אני לא טבעוני, ואין לי שום סיבה טובה לזה חוץ מזה שאני צבוע ועצלן. כמו רוב האנשים בעולם, אני לא אוכל דברים מן החי כי אני שונא חיות, אלא כי זה מה שיותר נח, טעים וזול. הדבר שיגרום לבני אדם להפסיק לעשות את זה לא יהיה איזו התעוררות מוסרית, אלא פיתוח של תחליפי בשר שאי שאפשר להבדיל בינהם לבין הדבר האמיתי, במחיר זהה. זה לא קרה השנה, עדיין. מה שכן קרה השנה זה שעלה על המדפים – הרבה מדפים, בכל סופר, עם הרבה פרסום, ככה שלא צריך אפילו לחפש במיוחד – "לא חלב" של אלפרו. ניסיתי כבר כמה תחליפי-חלב קודם, אבל זה הראשון שמבחינתי פשוט אין הבדל בינו לבין חלב, ולכן מהרגע שניסיתי אותו אני לא קונה חלב בכלל, אלא רק לא-חלב. זאת לא בדיוק חוויה מסעירה שעברתי השנה, כי החיים שלי לא ממש השתנו בגלל זה (וזה בדיוק העניין), אבל זה בהחלט דבר. החסרון היחיד של לא-חלב הוא שהוא (עדיין) יקר יותר מחלב רגיל. לי ההפרש הזה לא מפריע. לאנשים אחרים זה בהחלט עשוי להוות שיקול מכריע. ברגע שיצליחו להשוות את המחיר של זה לחלב המסורתי, באמת שלא יישאר לאף אחד תירוץ להשתמש בחלב אמיתי והתעשייה הזאת תתחיל להיעלם. אחלה. ועכשיו לבשר.
6. We Be Pirates
פלייליסט לספוטיפיי.
לפני כמה זמן שמתי לב שיש לי כמה שירים ברשימת המועדפים שקשורים לפיראטים, אז חשבתי שיהיה מצחיק להכניס אותם לפלייליסט שמוקדש להם. ואז הגיע הוולרמן. הוולרמן הוא תופעה קולית מדבקת באופן קיצוני, שדיברתי עליה בהרחבה בפרק שהוקדש לה ב"התשובה", שלא רק היה מאוד כיף לעבוד עליו ולהקליט אותו, אלא גם נבחר ממש לאחרונה על ידי המאזינים לפרק הפופולרי ביותר של הפודקאסט השנה. אבל אחרי הוולרמן הגיעו אחרים: התחלתי להקשיב לסי-שנטיז, שתפסו חלק משמעותי מההאזנה שלי. השירים האלה הם המקבילה הווקאלית לפופקורן: אני לא יכול להפסיק לאכול אותם. כלומר, לשמוע. ווטאבר. ומכיוון שהם גם קליטים יותר מזוכה אירוויזיון מהסבנטיז ונועדו מראש לשירה על ידי קהל, יש להם יכולת מוכחת להפוך כל נסיעה באוטו עם אנשים לשירה בציבור שנשמעת כמו הילולת מלחים שיכורים. כיף בטירוף. רשימת שירי הפיראטים (הגדרה מאוד כוללנית) גדלה לאיטה ועכשיו היא כוללת גם שירים מתוך משחקי מחשב, שירי הוויי של צוות צוללות, שירי מיינקראפט על גמדים ושירים מתוך תכניות טלויזיה לגיל הרך מבוצעים מחדש על ידי להקות מטאל. אזהרה: לרבים מהשירים האלה ישנה השפעה ידועה שכשהם נכנסים לראש הם לא יוצאים ממנו במשך ימים שלמים (מקרים קשים במיוחד: Santiana, Roll Northumbria, Chicken on a Raft), ואני לא יודע איזה השפעות יהיו לחשיפה לערימה שלמה של שירים כאלה בבת אחת. התקדמו בזהירות.
5. Bo Burnham: Inside
ספיישל בנטפליקס.
אני מעריץ את בו ברנהאם, ככל שאני "מעריץ" אנשים באופן כללי. האיש הזה מוכשר ברמות שזה פשוט לא הוגן כלפי שאר האנושות. למי שלא מכיר: ברנהאם התחיל בתור יוטיובר ששר שירים מצחיקים, עבר להיות סטנדאפיסט, פרסם שני ספיישלים בנטפליקס, ובין לבין הוא גם שחקן (השתתף השנה ב"צעירה מבטיחה"), ומכיוון שנשאר לו קצת זמן, הוא החליט לביים סרט ("כיתה ח'") שעליו הוא קיבל פאקינג 99% בעגבניות רקובות. טוב נו, זה היה רק הניסיון הראשון שלו.
בעיקר אני אוהב את שני הספיישלים של ברנהאם מנטפליקס, What ו-Make Happy: דברים שהם בו זמנית מופע סטנדאפ ופארודיה על מופע כזה, עם קטעים שבהם אתם עוצרים רגע ומנסים להבין אם באמת שמעתם הרגע תובנה הופכת-מח מאותו האיש ששר עכישו שיר עם גסויות. מול קהל, ברנהאם מדויק ברמה של מתעמל אולימפי. רק מה, יש לו בעיות, ועם הזמן אפשר לראות שהוא מתרכז קצת פחות בלהצחיק ויותר בלדבר על התסביכים שלו.
את הדבר (ספיישל?) Inside ברנהאם צילם (וכתב והלחין והקליט והאיר וביצע) בעצמו, בחדר אחד, במהלך שנת הבידוד של 2020. כשראיתי אותו בפעם הראשונה חשבתי שהדבר הזה הוא גאוני, אין ספק – ברנהאם עושה בחדר אחד דברים יותר יצירתיים משצוותי צילום הוליוודיים שלמים עושים עם אולפני ענק – אבל מה לעשות, זה פשוט לא מאוד מצחיק. תכלס, זה יותר מדכא מאשר מצחיק. אני מעריך את זה, אבל אין לי ממש רצון לראות את זה שוב.
חוץ מהקטע של "ברוכים הבאים לאינטרנט", כמובן, שאותו חזרתי וראיתי שוב. והקטע של הסטרימר-טוויץ'. והקטע הפאקינג גאוני שבו הוא עושה קומנטרי על עצמו. אה, והשיר על ג'ף בזוס. וזה עם הגרב. ו-All Eyes On Me, שמתברר שהוא שיר ייאוש-ריקוד מדהים. בקיצור, גיליתי שעוד ועוד קטעים מהספיישל הזה הם ממכרים, וכן, אני רואה ושומע אותם שוב ושוב לעתים קרובות. הוא מבריק, מה אני אעשה.
אבל הכי גרוע הקטע שבו ברנהאם מקונן בתוגה על הגעתו לגיל 30. תקשיב יא חתיכת אידיוט, אתה עשית עד גיל 30 את מה שרוב האנשים לא עשו עד 80 וגם לא יעשו. הו לא, החלפתי קידומת ואני רק מוכשר ומפורסם ועשיר וסטנדאפיסט ובמאי מהולל! מספיק להתבכיין, יא גאון דביל.
4. Battlebots
תכנית טלויזיה.
באטלבוטס (שהייתי מודע לקיומה כבר הרבה זמן, אבל נכנסתי אליה ברצינות רק השנה) הפכה אותי לאוהד ספורט. איזה מוזר. אף פעם לא אהדתי קבוצת כדורגל או כדורסל, שידורי ספורט משעממים אותי בדרך כלל.
אבל כשעלו שתי העונות הראשונות (בגלגול הנוכחי. היו עונות לפניהן. זה כמו דוקטור הו) לנטפליקס, ראיתי אחת מהן ואז את השניה ואז את כל אלה שאחריהן והעונה החדשה מתחילה ממש השבוע, יאי! ופתאום גיליתי שאני מעודד את הקבוצות החביבות עלי ומתעניין בסטטיסטיקות נצחונות והפסדים ומתלונן על החלטות שופטים שגויות ומחשב סיכויים ומכיר את המתחרים שהם אגדות בתחום ומבין את הממים ואני שוקל לקנות צעיף.
באטלבוטס היא ליגת ספורט. הספורט הוא בניית רובוטים שמפרקים, מנסרים מנתצים ומפוצצים אחד את השני. זה מאוד אלים, רק שאף אדם לא נפגע אף פעם, ורובם הגדול של המתחרים מאוד נחמדים אחד לשני כשהם לא מנסים לפרק לרובוטים של השני את הצורה. זה מגיע עם כל החבילה של שידורי ספורט, כולל שדרנים מעצבנים לפעמים והרבה מריחת זמן בקטעים שבין קרב לקרב, אבל בשביל זה יש לי כפתור הרצה קדימה מוכן לכל עת (אישית אני מוותר על משחקי המילים של פארוק). מתברר שלראות ספורט בטלויזיה זה כיף?! מי ידע.
3. לא ספר בישול / אסף אביר
ספר.
עינת, המכונה לונג ג'ון, ראהת את הספר הזה בחנות, עיינה, וקנתה מיד שני עותקים – אחד לה ואחד לי. ובצדק.
האמירה המפורסמת היא שטכנולוגיה ברמה גבוהה מספיק זהה פרקטית לקסם. כל ספרי הבישול שאני מכיר מתייחסים לבישול כמו לקסם: אם תשימו את הדברים הנכונים בסדר הנכון ותגידו את מילות הקסם הנכונות תקבלו משהו טעים. "לא ספר בישול" הוא הראשון שראיתי שמתייחס לבישול בתור טכנולוגיה. הוא מסביר למה דברים עובדים בסיר או בפה כמו שהם עובדים, ואיך להפעיל אותם. זאת לא אלכימיה אלא כימיה, פיזיקה וביולוגיה. ובשביל אנשים כמוני, שהם לא ממש טיפשים אבל לבשל לא יודעים, זה יכול להיות ספר אשכרה משנה חיים. חוץ מזה זה גם כתוב אחלה ומעוצב מצוין.
הבעיה עם הספר היא שכמעט בלתי אפשרי לקרוא אותו מההתחלה עד הסוף – המידע עמוס ודחוס, לוקח זמן לעכל ועוד יותר מזה לוקח זמן ליישם. אבל שווה. תשקלו אותו כמתנה לאנשים חכמים שלא יודעים לבשל.
2. Magic Puzzle Company: The Happy Isles
פאזל.
אוקיי, זה פאזל. של 1000 חלקים. זה אפילו לא הרבה. הרכבתי כבר פאזלים גדולים הרבה יותר.אבל הפאזל הזה הוא אחד מדברי השנה פשוט כי לא ידעתי שפאזלים יכולים להיות כזה כיף. אף פעם עוד לא קרה שהרכבתי פאזל שבו פעם בחמש דקות רציתי לצלם את מה שהרכבתי הרגע ולשלוח בווטסאפ לחברים. אף פעם לא הרכבתי פאזל עם טוויסט בסוף. ואני לא הולך אפילו לספר על כל הדברים שהופכים אותו לכזה יוצא דופן, כי זה ספוילר. זה פאזל עם ספוילרים.
בכל מקרה, זה ממש כיף וממש שמח וכולל המון הפתעות קטנות. מומלץ מאוד לנסות להרכיב כמה שרק תוכלו בלי להסתכל בתמונה.
בסדרת ה-Magic Puzzles יצאו עוד שני פאזלים, שגם אותם הרכבתי (ועוד שלושה בדרך). גם הם בהחלט חמודים ומומלצים, אבל חלק מהטריקים חוזרים על עצמם בכל הפאזלים כך שזה כבר פחות מגניב מבפעם הראשונה, ומבין השלושה ה"איים השמחים" הוא בלי ספק הכיפי ביותר.
1. Gloomhaven
משחק לוח.
ברור שגלומהייבן, מה עוד זה היה יכול להיות? אין שום מוצר או יצירת בידור שביליתי איתו חלקיק ממספר השעות שביליתי עם גלומהייבן השנה, אז יהיה מגוחך לתת את "דבר השנה" לכל דבר אחר. ב-2020 התחלנו לשחק – אני, עידן זיירמן, גלית זיירמן ונטע מנור, את הגירסה "למתחילים" של גלומהייבן, Jaws of the Lion; בתחילת 2021 עברנו לגלומהייבן ה"מלא" ועדיין לא סיימנו אותו. ומכיוון שב-2022 אמור להגיע משחק ההמשך, יתכן בהחלט שזה יימשך עוד הרבה זמן, העסק הזה.
גלומהייבן הוא משחק קופסה, מאוד גדול ומאוד מורכב, שמשחקים בהמשכים, עם סיפור מתמשך ודמויות קבועות שלפעמים פורשות ומתחלפות, כולל עכברוש טלפתי ותודעה קולקטיבית של חרקים. הוא לא חדש: הוא יצא ב-2017, ומדורג כבר הרבה זמן ב-BGG בתור המשחק הטוב ביותר אי פעם, אז זה לא ממש חדשני או היפסטרי להתלהב ממנו בשלב זה. יש שם גם רפטורים ממימד אחר, אמו, מיץ שמפוצץ ת'ראש, ריקודי מלהארי סוערים אחרי נצחונות קשים במיוחד, במבה וכמובן בזיך, אבל אלה אם הבנתי נכון לא ממש*כלולים בחוקי המשחק הרשמיים אלא קשורים לאופן שבו אנחנו ספציפית משחקים אותו.
הערה: על כמה מהדברים הקודמים שהוזכרו ב"דבר השנה" אנשים הגיבו ב"אוקיי, אני קונה את זה!", אז במקרה הזה חשוב לומר שאני מאוד ממליץ *לא* לקנות את גלומהייבן (קופסה ששוקלת 10 ק"ג ועולה 750 ש"ח), אלא להתחיל מ-Gloomhaven: Jaws of the Lion, שהוא גם בגודל שפוי הרבה יותר, וגם עושה עבודה הרבה יותר טובה בלהציג את המשחק לאנשים שלא מכירים אותו.
ולמי שלא הבינו כלום או משוםמה רוצים לשמוע אותי מדבר עוד על המשחק הזה, במהלך השנה התארחתי בפודקאסט "משחקי הטירה" שבו דיברנו על משחקי קופסה בכלל ועל גלומהייבן בפרט.
