10. Marvel SNAP
משחק לסלולר.
אני "גיימר" בלאי. בשנה עם דברים כמו אלדן רינג, ביליתי את רוב זמן המשחק שלי עם משחקים בני כמה שנים (היי, Into the Breach עדיין מעולה). יצא שהמשחק החדש שהוצאתי עליו הכי הרבה זמן הוא מארוול סנאפ, משחק קלפים חינמי לטלפון, ואפילו לגביו אני לא יודע לומר אם הוא משחק "טוב" או שהוא פשוט ממלא בדייקנות את החריצים במח שלי שגורמים לי להתמכרות. איסוף קלפים ואסטרטגיה הם דברים שעובדים עלי, לכן שיחקתי Hearthstone פעם לאיזו תקופה אבל הפסקתי כי אני מעדיף שיהיו לי חיים, ואני לא משחק מג'יק מאותה הסיבה. אבל מארוול סנאפ זה אותו הדבר בקטן ופשוט יותר, ומשחק אחד נמשך שתיים-שלוש דקות, מה שהופך אותו למשחק האידיאלי לשחק בשרותים. חוץ מזה הוא מלוטש ומאוזן ברמה נדירה. בטח יימאס לי ממנו מתישהו בקרוב וטוב שכך, אבל אני נהנה בינתיים.
9. נונו
זמרת או משהו כזה.
אני מזהיר מראש, יש וייב שהשנה אני מאבד המון נקודות היפסטריות כי כמה מהדברים שהכי אהבתי השנה היו דברים שכולם אהבו. קחו את נונו למשל: מכיוון שאני לא שומע רדיו, לא היה לי מושג מי או מה זאת עד שלב מאוחר מאוד והרבה אחרי שהיא כבר סווגה כמגה סטארית, אז כבר לא היה ממש הגיוני להסתובב ולספר לאנשים על האמנית הישראלית המוזרה הזאת וואו אתם חייבים לשמוע אתם לא תאמינו. אבל, כן, נונו היא גאונה, מי ידע. היא יצרה כמה משירי הפופ הטובים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות בכל שפה, וכמו כן מקבלת את הפרס השנתי על ההתייחסות הטובה ביותר ל"שרק 3" בשיר על שברון לב. אחד הקטעים המביכים שראיתי השנה היה כש"ארץ נהדרת" כללו את נונו בחבילה עם אנה ונועה וניסו לצחוק עליה. חברים, אתם לא יכולים לעשות "פארודיה" על מי שהיא כבר מצחיקה בערך פי 60 מכם.
8. Everything Everywhere All at Once
סרט.
גם בנושא הזה, אני לא מיוחד. אתם לא ממש צריכים אותי כדי לספר לכם ש"הכל בכל מקום בבת אחת", שקיבל או עומד לקבל את תואר סרט השנה מהמון המון מבקרים ואתרי קולנוע מגניבים, הוא סרט פרוע, מוזר ומצוין באופן חריג ביותר. אבל מה לעשות, הרוב צודק – ויודעים מה, אני ממש בסדר עם זה שהדעה ה"מיינסטרימית" השנה היא המלצה על סרט שנראה כמו 15 סרטים שונים בז'אנרים שונים שמכל אחד מהם לקחו רק את הרגעים המגניבים ביותר, וכולל תפקידים חשובים לעיניים מודבקות, רקון טבח ובייגל אפוקליפטי, וסצינת שיא דרמטית בכיכובם של סלעים. ובנוסף הוא גורם לכל הסלט הזה לא רק להיות קוהרנטי אלא גם לספר אשכרה סיפור טוב על בני אדם. אם איכשהו לא קלטתם את ההייפ מסביב ל"הכל בכל מקום", מצוין – צפו בו בלי לשמוע עליו שום דבר, זה הכי טוב ככה.
7. Recursion / Blake Croouch
ספר.
בשנה שעברה גלית זיירמן המליצה לי על ספר שמע, עם ההוראה "אל תקרא על זה כלום רק תתחיל לשמוע", ומאוד צדקה, כי הספר ההוא היה אחד מדברי השנה שלי. השנה אותו הדבר בדיוק קרה שוב, אז מסקנה: תנו לגלית להמליץ לכם על ספרים. "רקורסיה" הוא ספר שהיה ניתן להגדיר כרכבת הרים אילו רכבות הרים היו נוסעות במהירות מאך 5 אל תוך חורים שחורים וחזרה. משום מה הוא מסווג כ"מותחן" ולא כמדע בדיוני, למרות שהוא לגמרי כן. הוא מתחיל בבלש משטרה שנקרא לעצור ניסיון התאבדות של אישה בקפיצה מבניין, ובאמת שאני לא הולך להגיד לכם איך הוא ממשיך משם, רק שהולי שיט. חוץ מזה זה נחמד מצד בלייק קראוץ' לדחוס חומר שהיה יכול בקלות לפרנס טרילוגיה, אם לא קווינטולוגיה או משהו, לתוך ספר בודד. חוסך זמן.
(הופיע גם בעברית, מתברר. לא קראתי, כך שאין לי דעה על התרגום).
6. Calico + The Isle of Cats
משחקי לוח על חתולים.
איכשהו יצא ששני המשחקים החדשים (לי) שביליתי בהם הכי הרבה זמן השנה שניהם עוסקים בחתולים, אז אני מרשה לעצמי לקבץ אותם לקטגוריה אחת.
"קליקו" הוא מבריק. הרעיון של המשחק כל כך פשוט – לוקח 10 דקות ללמוד אותו – אבל מוביל למשחק שיכול להיות סופר מורכב. "קליקו" הוא לפעמים משחק קז'ואלי שאפשר לשחק בכיף עם ילדים, ולפעמים משחק שבו אנשים מבוגרים אובססיביים וחכמים יושבים ובוהים בלוח עד שאפשר להריח את המח שלהם נשרף. הכל תלוי עם מי משחקים. וחוץ מזה הוא אחד המשחקים הכי יפים שאני מכיר, יש בו חתולים חמודים, ובחוברת ההוראות יש ביוגרפיות של החתולים שהיוו לו השראה, והעובדה הזאת בפני עצמה נותנת לו קייס להיות המשחק הכי טוב אי פעם.
"אי החתולים" (או בשמו הלא רשמי אך מדויק, "טטריס חתולים") הוא משחק גדול, מורכב וארוך יותר – ללמידה ולמשחק – וגם כאן, כמו במשחקים מודרניים טובים, קלף אחד יכול להפוך את המשחק לשונה לחלוטין, וכיף לשחק בו גם כשמפסידים. אין ביוגרפיות של חתולים בחוברת ההוראות, אבל על הצד הפנימי של הקופסה יש הוראה לשים בו חתול.
(ובלי שום קשר, אם איכשהו מישהו שם יד על עותק של "פרוסטהייבן" שהוא לא צריך לחודשים הקרובים – עד שהעותק שלי יגיע – בבקשה צרו קשר. לא, אני לא משלה את עצמי שיש הרבה סיכוי, אבל היה שווה את הניסיון).
5. Doloris Meta Maze
מקום.
הפוסט הזה יקבל משמעותית פחות לייקים מהקודמים, כי בניגוד לדברים הקודמים, את דולוריס אני מניח שיש בקהל אולי חמישה אנשים שמכירים. בשביל לבקר בדולוריס צריך קודם כל להיות בטילבורג שבהולנד, כי שם זה נמצא. *מה* בעצם זה דולוריס, את זה קשה יותר לומר. הטריילר המצוין שלו (לינק בתגובות) מגדיר אותו כמשהו בין מבוך, מוזיאון, חדר בריחה והזית סמים, וזה התיאור הכי מדויק שאני יכול לחשוב עליו. מה שזה לא יהיה, זה נמצא במבנה של כמה קומות, וכולל הרבה חדרים שבינהם אתם הולכים וזוחלים ומטפסים ומתגלשים, כל אחד מהם כנראה עוצב על ידי אמן/ית אחר/ת. אין מסלול מחייב ואין לזה שום מטרה או עלילה מוגדרת מלבד לקבל את ההרגשה שאתם משוטטים בתוך המח של מישהו. בדקה השניה בערך מאבדים את תחושת המציאות. וזה נהדר. מדהים בעיני שמשהו כזה בכלל קיים, שישנם אנשים שהשקיעו (והשקיעו *הרבה* – מבחינת הפקה הדבר הזה נמצא כמה סדרי גודל מעל חדר הבריחה המצוי) בשביל ליצור חוויה כל כך בלתי מוגדרת, שלשווק אותה זה בטח לא הכי פשוט. אבל טוב שיש. אם אתם בהולנד, שווה לנסוע לשם במיוחד.
4. Geocaching
אפליקציה.
אתם אולי לא יודעים את זה, אבל העולם מסביבכם מלא במטמונים קטנים שאנשים החביאו כדי שתוכלו למצוא אותם. אפליקצית Geocaching רק מראה לכם (ב-GPS) איפה הם נמצאים, ונותנת לכם רמזים. ועכשיו סיפור קטן: כשטיילתי לבד על איזה הר בסיישל, הטלפון שלי עשה בזזזז. זו היתה האפליקציה הזו, שהודיעה לי שאני נמצא בקרבת מטמון. האיש שהחביא אותו – לפני 10 שנים – כתב שיש ליד השביל צמח-טורף מגניב, ושהוא לא רצה שאנשים יפספסו אותו. בצדק – גם אני פספסתי אותו, אבל עכשיו כשהסבו את תשומת ליבי, מצאתי את הצמח, והוא באמת היה מגניב. ולידו, מוחבא מתחת לסלע, מצאתי גם את המטמון (מבחנת פלסטיק שבתוכה פנקס זעיר עם חתימות של כל המוצאים הקודמים). ומדהים כמה שזה עשה אותי שמח.
ברור, לא תמיד זה עובד כל כך טוב; מכיוון שאלה אנשים מהשורה שמחביאים דברים בשטח ציבורי, לפעמים המטמונים נעלמים, או שלפעמים אתם פשוט לא מצליחים למצוא אותם. וזה בסדר. שום משחק לא באמת כיף אם מובטח לכם לנצח כל הזמן. אבל מעבר לזה שכשכן מוצאים זה נורא כיף, קרה לי יותר מפעם אחת שחיפשתי מטמון, ולא מצאתי אותו, אבל בדרך אליו הגעתי למקום מעניין שבחיים לא הייתי מוצא בלי החיפוש, אז יצאתי מורווח בכל מקרה. גאוקאשינג יכול להפוך כל טיול סתמי למשחק עם מטרה, הוא דרך מצוינת להוציא ילדים משועממים להרפתקה מחוץ לבית, והוא פשוט הופך את העולם לטוב יותר.
3. אנקאנטו, הפסקול
אלבום פסקול.
שנאמר: אתה מתחיל הכי מיינסטרים שלך ולאט לאט מגביר.
לאנשים שחיו כל כך עמוק מתחת לסלע שהם פרקטיקלי באוסטרליה: "אנקאנטו" הוא סרט אנימציה של דיסני שמלווה בשירים שכתב לין מנואל מירנדה. הוא יצא בסוף 2021 לקולנוע, ולא עורר טונות של תשומת לב, אבל קצת אחר כך יצא גם לדיסני פלוס ואז כל העולם גילה אותו והתחיל לזמזם את "אנחנו לא מדברים על ברונו" באובססיה שכמוה לא נראתה מאז Let it Go.
"אנקאנטו" הוא סרט סבבה. הפסקול של אנקאנטו, לעומת זאת, הוא אדיר. כן, אני יודע, ממש מפתיע, מתברר שהאיש שכתב את "המילטון" הוא גאון, מי פאקינג ידע. אבל בזמן שכולם מדברים (איירוניקלי) על ברונו, מבחינתי צריך להיות ברור לחלוטין שזה "Surface/Pressure" שהוא אחד השירים הכי טובים שנכתבו אי פעם. הוא נתקע לי בראש למשך איזה חודש – אבל זה כשלעצמו לא חכמה גדולה; מה שמדהים בשירים של אנקאנטו הוא שהם בו-זמנית קליטים כמו זוכה אירוויזיון ומורכבים כמו חידת הגיון. וחוץ מזה יש בו שורות שגורמות לי להשתנק קצת גם בשמיעה המיליון. עבר הרבה זמן מאז שהתאבססתי על שיר בעוצמה כזאת – והוא אפילו שרד את התהליך, כך שאני מצליח לשמוע אותו גם היום.
מכיוון שהדבר הזה הוא לא סתם פופולרי אלא אקסטרה מגה פופולרי (ברונו היה פאקינג מקום ראשון בבילבורד?! למשך חודש?!), הוא מן הסתם כבר עבר מזמן את נקודת הבאקלש, את הבאקלש לבאקלש ואת האנטי-באקלש-להכל, אז סביר להניח שכרגע הדבר ה"נכון" הוא לשנוא אותו. Todd in the shadows, יוטיובר שאני בהחלט מעריך, בחר את "Surface Pressure" בתור אחד מעשרת השירים הגרועים של השנה, וזו הדעה הכי מטומטמת שאי פעם היתה לו. אני אשתדל לסלוח לו על זה אבל אני לא בטוח שאני אוכל לקחת דעות שלו ברצינות אי פעם. לפעמים – וכן, אני יודע שזה לא ייאמן – הסיבה שדברים מסוימים הם מאוד פופולריים היא שהם *טובים*.
2. Gravity Falls
סדרת טלויזיה.
אני רוצה להזכיר את החוקים: הדברים ברשימת "דבר השנה" הם דברים ש*אני* חוויתי בפעם הראשונה השנה, לא כאלה שבהכרח יצאו לאקרנים/לספוטיפיי/לעולם השנה. וזה מאוד בולט כשמדובר בסדרה שהפרק האחרון בה שודר לפני שבע שנים. שמעתי על גראביטי פולס, כמובן, תמיד אמרו לי שהיא מצוינת, אבל היו לי דברים אחרים לראות וזה לא היה בנטפליקס. מה שקרה השנה זה שהגיע דיסני פלוס, שעם כל הבעיות שלו (ויש המון), צריך להודות שהעיסקה של "כל מה שדיסני, פוקס, מארוול, פיקסאר או לוקאס עשו אי פעם, מתי שבא לך, במחיר של כרטיס קולנוע אחד" היא לא כזאת רעה. ושם נתקלתי בגראביטי פולס – אה, שמעתי על זה, אומרים שזה טוב – וביחד עם ילד מקומי צפיתי בכולה בכמעט-מרתון, ושנינו לא רק נהנינו בטרוף אלא גם התאבססנו עליה לגמרי.
אז נכון שזה לא ממש מבזק חדשות, אבל וואו, כמה ש"גראביטי פולס" טובה! זאת סדרה מצוירת על כל הכרוך בכך, שבה הדמויות אשכרה מתפתחות וגדלות מפרק לפרק, שזוכרת מה קרה בעבר ורומזת למה שיהיה בעתיד, שיש בה בניית עולם שנהיית מורכבת יותר ויותר, דמויות מעולות, היא מוזרה להפליא ומצחיקה בטירוף. יש בה כל כך הרבה שכבות של תוכן מוסתר ומרומז שלראות את הפרקים פעם שניה כיף כמו בפעם הראשונה. ילדים מתים עליה ומבוגרים מעריצים אותה, ובצדק. ומעבר לכל זה, יש לה דבר ייחודי שלהרבה סדרות אחרות ("הסימפסונס", סתם לצורך הדוגמה) אין: יש לה סוף. זאת סדרה של שתי עונות. וזהו. הסיפור שלה מתחיל בהתחלה, מגיע לסוף ואז מפסיק, בסיום גרנדיוזי ומעולה שמציב תחרות ל"הנוקמים: סוף המשחק", ולפני שהיא הספיקה להתקלקל, להימאס או לחזור על עצמה. ואיכשהו עד היום אף אחד לא התפתה ליצור לה עוד המשך רק בשביל לעשות עוד הרבה הרבה כסף.
1. RRR
סרט.
אני די פרשתי מקולנוע לפני שנים. בשנתיים האחרונות, כשהתבקשתי לבחור את "סרט השנה" שלי, הדברים שבחרתי (המילטון ו-Inside) היו דברים שהתיאור שלהם מתחיל ב"אוקיי, זה לא ממש סרט, אבל". ראיתי סרטים, ראיתי אפוסים, ראיתי מארוולים, חלקם היו כיפיים, אבל שום בלוקבאסטר לא גרם לי לצאת מגדרי כי אני יודע איך בלוקבאסטרים נראים וזה לא מפתיע או מרגש. אלא אם כן הם הודיים, ומבויימים על ידי ס.ס.ראג'אמולי.
כי סרטים הודיים באופן כללי נוטים להיראות כאילו הם לא שמעו אף פעם על ריסון, איפוק, צנעה או ציניות, וכל זה מאוד נכון לגבי ראג'אמולי, והוא בנוסף גם עושה את זה ממש ממש טוב. כלומר לקחת תקציב של הוליווד, ולשפוך אותו על תסריט שהוא הזיה גרנדיוזית. ראג'מולי עשה את "באהובאלי", שבשנה שעברה הכרזתי עליו כעל הסרט הכי טוב אי פעם, והוא עשה את "איגה", הסרט על האיש שהוא זבוב, שהוא כידוע הסרט הכי טוב אי פעם, והוא הביא את "RRR", שהוא הכי סרט שראיתי אי פעם. כי עם כל הכבוד ל"אווטאר 2", אם אתם הולכים לבלות שלוש שעות ועשר דקות מול מסך, "ררר" מציע לכם יותר. הרבה, הרבה, הרבה יותר, באקסטרה אקסטרה אקסטרה לארג', ומהכל. את רשימת "הדקות הגדולות של השנה בקולנוע" אפשר בקלות להרכיב רק מדקות מהסרט הזה, ולא רק שהיא תהיה רשימה אמינה וצודקת – היא גם תהיה מאוד מגוונת, מכיוון ש"RRR" שייך כידוע לז'אנר האפוס ההיסטורי קומדיה רומנטית אקשן נקמה מלודרמה מחזמר. הסרט הזה כולל את סצינת האקשן הטובה של השנה, גם את השניה-הכי-טובה ואת כל המקומות 3 עד 6, וכן מונטאז' כנה ואמיתי של התאהבות אפלטונית בין שני גברים, סצינת הטראומה-מהילדות הכי מוגזמת אי פעם, ריקוד שמנגב את הרצפה עם כל מחזמר הוליוודי מהעשור האחרון, וכן סצינה של לחימה באמצעות השלכת נמרים, וזה באמת אפילו לא מגרד את קצה הקרחון ההודי המשופם. הוא גם, כמובן, סרט מגוחך לחלוטין. הוא הודי, מאוד מאוד הודי, כל דבר בו שיכול להיות מוגזם הוא הכי מוגזם שמוגזם היה אי פעם מוגזם, תפיסת המוסריות שלו היא כזאת של סרטים לגיל הרך (הבריטים בסרט הזה הם רעים במידה שהיתה גורמת להיטלר להגיד "היי, זה היה קצת קיצוני, לא?"), הוא לא מחויב בשום צורה לחוקי הפיזיקה או ההגיון, והוא ממש בסדר עם כל זה. למה? כי זה פאקינג סרט. הוא לא שום דבר מלבד הכי סרט שיכול להיות. אז זה סרט השנה, סרט השנה שעברה, ככל הנראה סרט השנה הבאה, וקשה לי לדמיין מה יתעלה עליו, אם כי אני מאוד מצפה לסרט הבא של ס. ס. ראג'אמולי כדי לבדוק.
תוספת: הוראות למי שלא ראה עדיין: הסרט זמין לצפיה בנטפליקס, אבל רק כשהממשק מכוון לאנגלית (תודה לזאב אימבר על פענוח התעלומה) אמנם בדיבוב להינדית, שהיא לא שפת המקור שלו, אבל אני לא יכול להגיד ששמתי לב. רק דבר אחד חשוב כשאתם צופים בו: תביאו חברים. כי הפרצופים של אנשים אחרים שמנסים לעכל את "הדבר הזה באמת קרה עכשיו?!" פעם בשתי דקות זה חצי מהכיף.
