10. !Atarashii Gakko
להקה.
נתקלתי באטראשי גאקו בפעם הראשונה בסרטון של Captain Disillusion (שהוא דבר בפני עצמו, ותעקבו אחריו אם אתם עדיין לא עושים את זה, אבל ממש לא דבר מהשנה: אם אני לא טועה הוא היוטיובר הכי ותיק שאני עוקב אחריו, כבר יותר מ-15 שנה). הן היו מוזרות, אבל הן היו להקת בנות יפנית, ככה ש"מוזר" די מגיע עם הטריטוריה. השנה הן חזרו וצצו לי בפיד, ומתברר שחוץ מלהיות להקה עם גימיק – יש המון כאלה – הן גם פשוט מעולות. אטראשי גאקו היא להקה שארבע החברות בה מופיעות כמעט תמיד בתלבושת של תלמידות בית ספר יפניות (אבל לא במובן הקריפי של העניין) שלכולן יש סרט אדום על היד, מה שיש להבהיר לא אומר שהן נאציות אלא שהן מצטיינות הכיתה. למה? מה בעצם הקטע? אני לא לגמרי בטוח שהבנתי, או שזה מסוג הדברים שאפשר להבין בלי להיות יפני. הן שרות שירים בנושאים כמו איך לנצח חייזרים באמצעות אננס, ויש להן את הכוריאוגרפיה הכי יצירתית שראיתי, משום שאין להן שום פאסון "סקסי" או בעיה להיראות מגוחך, אז אם זה אומר לעשות עמידת ראש, שק-קמח בנוסח RRR או קרב אגרופים באמצע ריקוד, זה מה שיקרה. ואם עד לא מזמן חשבתי שהן תופעה מגניבה ומוזרה, כן, אבל מה לעשות שהמוזיקה פשוט לא משהו – השנה הן הוציאו כמה שירים שנכנסו לי בלגיטימיות לפלייליסט, בסגנון מוזיקלי שאני לא יודע להגדיר אבל הוא מין שילוב של ג'אז וראפ ופסטיבל הילדים של שנות השבעים. Maningen הוא השיר החביב עלי שלהן, וגם ל-Tokyo Calling לא חסר. וחוץ מזה: זאת אולי להקת הבנות האסיאתית היחידה שאני מכיר שנראית כאילו כל החברות בה ממש נהנות ממה שהן עושות, ולא כאילו מאחורי הקלעים עומד סוכן עם אקדח שמכוון להן לראש למקרה שהן יפספסו צעד.
9. Wolf 359
פודקאסט.
במרחק של שמונה שנות אור מכאן, מסביב לננס אדום, חגה תחנת חלל שבה יושבים שלושה אנשים ובינה מלאכותית אחת ומתחרפנים מבדידות ושיעמום. זאת נקודת הפתיחה של "וולף 359", אבל זה מתפתח. הפודקאסט הישן הזה (שיצא בין 2014 ל-2017) מתחיל בתור קומדית-חלל קלילה, עם פרקים קצרים של בדיחות ושנניגנס בחלל, והפקה קטנה עד כדי כך ששחקן אחד עושה את הקולות של שתיים מבין ארבע הדמויות בסיפור, ועושה מאמץ מינימלי להסתיר את זה. אבל בתוך בערך עשרה פרקים, "וולף 359" מתחיל להשתנות. עד שהוא מסתיים, 61 פרקים אחר כך, הוא כבר דבר שונה לחלוטין, כמעט בלי שום דמיון לנקודת הפתיחה. אותן הדמויות (…כלומר, אלה ששרדו) עדיין שם, אבל הסיפור הוא הרבה יותר גדול, הרבה יותר שאפתני ופחות מנסה להצחיק – למרות שלרגעים הסדרה נשארת מצחיקה ממש עד הסוף. זה מתחיל בקטן ונגמר בגראנד-פינאלה של אופרת חלל.
יש לי ביקורת על וולף 359, יש דברים פחות מוצלחים בו: יש נקודות שבהן הוא חוזר על עצמו; אייפל, הדמות הראשית, יכול להיות ממש מעצבן (וזה מכוון, אבל לא תמיד עוזר), ובעיקר בפרקים המוקדמים, הדלות בהפקה מורגשת. ובכל זאת זה הפודקאסט הנראטיבי שהכי התמכרתי אליו. הטוויסטים המפתיעים שלו (ויש הרבה כאלה) *באמת* מפתיעים, הדמויות באמת טובות, והוא כולל את הירה, שהיא – נראה לי – הדמות הכי טובה של AI שנתקלתי בה ביצירה כלשהי. ומבחינה סטטיסטית טהורה מסקרן אותי לדעת לכמה אנשים בקהל פה יש מושג על מה אני מדבר בכלל.
8. Steam Deck
קונסולת משחק.
סטים דק הוא מחשב משחקים נייד שנראה כמו פרי אהבתם האסורה של בקר משחקים וטאבלט. השימוש העיקרי שלו המכשיר הזה נועד, אני מניח, הוא לאנשים שרוצים לשחק ברכבת או בטיסות, אבל אצלי השימוש שלו הוא אחר. הסיפור הוא כזה. אם הייתם בהרצאת הדחיינות שלי אי פעם אתם יודעים שאני מטיף למנטרה "לא משחקים איפה שעובדים" – כלומר חלל עבודה וחלל לא-עבודה צריכים להיות נפרדים פיזית. אבל להטיף זה קל, לעשות זה קשה. מה לעשות שהמשחקים שלי על המחשב, ולתחזק מחשב נוסף עם שולחן נוסף או משהו זה עניין בפני עצמו. כדי לעשות, לשם שינוי, את מה שאני אומר שצריך לעשות, שקלתי לעבור לקונסולה כלשהי – אבל זה גם יקר, וגם המבחר שלהן מצומצם, וגם לא מעביר את השמירות שלי ב-Slay the Spire. אז החלטתי לנסות Steam Deck, וזה עובד. זה "מחשב גיימינג" לכל דבר עם יכולת שיותר ממספיקה לטעם ההיפסטרי-אינדי שלי במשחקים, והוא מגיע מחובר לכל ספרית ה-Steam שלי, כך שאני לא צריך לקנות מחדש שום דבר ויש לי גישה לרוב המשחקים שיצאו אי פעם. והכי חשוב: הסרתי את Steam מהמחשב הראשי שאמור לשמש לעבודה, וכשאני משחק – אני משחק על הספה בסלון ועם משמעותית פחות רגשות אשמה. חוץ מזה, זה מכשיר פנטסטי מבחינה טכנית, ובסטנדרטים של מחשבי גיימינג/קונסולות הוא אפילו לא יקר.
7. Yoku's Island Express
משחק מחשב.
כפי שכבר אמרתי בשנה קודמת כלשהי אני גיימר בלאי, והשנה בזמן שכולם התפעמו מ-Baldur's Gate 3 אני בטח עשיתי עוד סיבוב על Into the Breach (עדיין אחד המשחקים הטובים בעולם). בין המשחקים החדשים ששיחקתי השנה, Cocoon היה ביזארי ומצוין, וקרוב מאוד להיכנס לרשימת דברי השנה, Cobalt Core הוא אחלה לחובבי Slay the Spire כמוני (אבל קל מדי!), ל-Viewfinder יש קונספט מגניב ביותר ועלילה חלשה ביותר, Curse of the Golden Idol מגניב אבל למה לא הביאו גרפיקאי, וב-Chants of Sennaar יש משחק מעולה קבור מתחת לערימת בזבוז הזמן הצהוב שבעיקר עצבנה אותי.
אז קצת מביך להודות, אבל "משחק השנה" שלי הוא משחק קטן, חמדמד ולא חדש בכלל שנראה כמו ערימת ממתקים. Yoku's Island Express הוא שילוב בין מטרוידוואניה ופינבול, שזה צירוף מילים שנשמע הגיוני בערך כמו הכלאה בין קרנף אסיאתי וט"ו בשבט, אבל זה עובד. אתם משחקים חיפושית זבל שמגלגל כדור, לאורך ולגובה אי ענק ודו-מימדי שבו אמצעי התנועה העיקרי הוא ידיות-כאלה-של-פינבול, משום מה, משתדלים לתת לעצמכם זבנגים שיקפיצו אתכם בכיוון הנכון, ולפעמים מצליחים. אתם מקבלים משימות, משדרגים את היכולות שלכם, משלימים את המפה וגם זורקים את עצמכם לכל הכיוונים כדי לאסוף פירות שעושים קולות נעימים. זה מאתגר אבל באמת לא קשה, זה *מאוד* ידידותי, אבל כן יש לזה סיפור, ומה שבאמת מרשים במשחק הזה זה כמה שהוא מכונת דופאמין יעילה. לאי של יוקו אין שום יומרות חוץ מלהיות ממש כיף והוא ממש טוב בזה. אתם יכולים להרוג בוסי-ענק בעולם קודר ומפחיד אם זה מה שעושה לכם טוב, באמת שזה בסדר גמור, אבל את האסקפיזם שלי העדפתי השנה אסקפיסטי ממש עד הסוף.
6. The Stormlight Archive
סדרת ספרים.
הייתי תמים ועשיתי טעות. בא לי איזה ספר פנטזיה טוב, אחרי שהמון זמן לא קראתי/שמעתי אחד כזה. וכולם אומרים תמיד כמה שברנדון סנדרסון הוא מצוין, אז קניתי את The Way of Kings והתחלתי לשמוע אותו. אחרי כמה זמן חשבתי שאוקיי, זה לא רע בכלל, בוא נראה כמה עוד נשאר לי מהספר, ואודיבל הודיע לי שבנקודה זו נשארו לי עד לסיום הספר 44 שעות האזנה בלבד.
מתברר שנפלתי למלכודת הקלאסית של סנדרסון: להתחיל מהחומרים הקשים. סנדרסון פרסם 700 ספרים בערך (השנה), רבים מהם מאתגרים פחות, אבל The Stormlight Archive היא סדרה של (נכון לעכשיו) ארבעה ספרים, החמישי בדרך וחמישה נוספים מתוכננים לעתיד הלא ידוע, כל אחד מהם באורך של אלף עמודים פלוס, וזה לא כולל חומרים נוספים וספרים חיצוניים. זה ארוך. ומרגישים את האורך. הספרים האלה לוקחים את הזמן. כשסיימתי את הראשון סוף סוף אמרתי אוקיי, זה היה טוב, אין ספק, אבל האם יש לי כח לעוד אחד כזה? כך הרהרתי בעודי מוריד את הספר השני.
אז כרגע אני רק אחרי שניים (The Way of Kings ו-Words of Radiance), פחות מחצי מהסדרה, ואני מבין לגמרי למה סנדרסון הוא המלך הנוכחי של ספרות הפנטזיה, שהשאיר את מרטין מזמן מאחור. הוא בונה עולמות בפירוט פרקטלי, ומספר סיפורים שבהם העלילה לפעמים הולכת בדיוק למקומות הצפויים – אבל אחרי כל כך הרבה בניה ועבודה שאפילו מה שהיה יכול להיחשב לקלישאה הופך למוצדק לחלוטין – ומנגד, לפעמים היא עושה סיבובים כל כך בלתי צפויים שאתה נשאר תקוע כמו ווייל אי. קויוטי באויר כמה זמן לפני שאתה מגלה שהספר שאתה קורא הוא בעצם לא מה שחשבת שהוא.
אבל להמליץ על זה, למי שכמוני לא רגיל לקרוא ספרים בהיקף הזה, זו בעיה. זמן הוא משאב מוגבל, ומהבחינה הזאת הספרים האלה יקרים מאוד. אני לא יכול שלא לקחת בחשבון שבזמן שלקח לי לסיים ספר אחד כזה יכולתי לשמוע שלושה ספרים אחרים פלוס 20 פרקי פודקאסטים וללמוד המון דברים, ואני לא יכול שלא לתהות האם זה באמת משתלם. אני אקרא גם את הספרים האחרים מן הסתם – אני כבר עמוק מכדי לפרוש – אבל זה לא יהיה מיד. ואם אתם בקטע של פנטזיה לטווח ארוך – טוב, מן הסתם לא הייתם צריכים אותי כדי לספר לכם שסנדרסון זה סבבה.
בניגוד לספרים שהוזכרו ב"דבר השנה" בשנים קודמות, העטיפה של הספר הזה לא צהובה ולא הגעתי אליו בעקבות המלצה של גלית זיירמן אבל היא ביקשה להיות מוזכרת בהמלצה בשביל להמשיך את הסטריק, אז הנה הזכרתי.
5. Spider-Man: Across the Spider-Verse
סרט.
תראו, יש לי הרבה מאוד, מאוד, תלונות על הטיימליין שלנו. הוא דפוק מהרבה בחינות. אבל זה לא אומר שלא צריך לשמוח על הדברים הקטנים, למשל, שזה הטיימליין היחיד (אני די בטוח) שבו "ברחבי מימד העכביש" קיים. הקיום של הסרט הזה הוא בלתי סביר באופן קיצוני. כלומר, אם זה היה סרט ניסיוני של חמש דקות שאף אחד חוץ מפלצנים של אנימציה לא רואים, זה היה הגיוני. אבל סרט הוליוודי, גדול, שלם ופופולרי להחריד ובצדק – כזה? למה שמישהו יגיד למישהו "בוא נעשה סרט על ספיידרמן אבל בכל סגנון אנימציה שקיים ביקום בו זמנית ואז עוד כמה" ויקבל בתשובה "סבבה קח המון כסף" – והדבר הזה לא ייפול על הפרצוף? ואיכשהו יקבל גם ליהוק קולות מושלם וקצב פסיכי ומוזיקה אדירה? זה כל כך בלתי סביר שצריך לבדוק אם לא עברה בסביבה לאחרונה חללית בצורת נעל. מצד שני, השנה "הכל בכל מקום בבת אחת" זכה בפאקינג אוסקר, אז לא יודע, דברים מוזרים קורים, אולי למולטיברס פשוט יש חולשה למולטיברסים.
4. Ark Nova
משחק לוח.
ארק נובה הוא משחק לוח שבו אתם מנהלים גן חיות; אבל אתם לא רק בקטע של בידור אלא גם של שימור, והרבה פעמים תוכלו להרוויח יותר באמצעות שחרור חיה לטבע מאשר באמצעות כליאתה בגן להנאת המבקרים. על פי הסטנדרטים של אנשים נורמליים זה משחק מורכב מאוד, והוא בהחלט תופס הרבה מאוד מקום על השולחן, אם כי בקרב שחקנים "רציניים" הוא לא ייחשב לכבד או קשה ללמידה במיוחד.
ארק נובה קיבל כל כך הרבה הייפ בקהילת משחקי הקופסה – הוא זינק תוך שנה אל החמישיה הגדולה של דירוג משחקי כל הזמנים ב-BGG – שבפעמים הראשונות ששיחקתי אותו התאכזבתי קצת. חשבתי שהוא נחמד, אבל לא *כזה* נחמד. אבל אנשים בסביבה שלי ממש אהבו אותו, וספציפית התברר שמוץ לא תגיד לא ל"ארק נובה?" גם אם אציע את זה בעיצומה של צניחה חופשית בזמן מופע זיקוקים. אז זה הפך להיות, כנראה, המשחק ששיחקתי בו הכי הרבה השנה (התחרות שלו היא פרוסטהייבן, שלא קיבל מקום ב"דבר השנה" כי זה פשוט עוד גלומהייבן, שזה אחלה ביותר אבל לגלומהייבן כבר נתתי את "דבר השנה" פעם), וככל ששיחקתי בו יותר גיליתי שכן, הוא באמת די יצירת מופת של משחק. לנצח זה כיף, אבל יותר כיף לתכנן תכניות. כמעט תמיד יש עוד-דבר-אחד שאתם רוצים לעשות כדי שגן החיות שלכם באמת יפרוץ ויהפוך לאימפריה שתאפיל על דיסנילנד, והשאלה היא אם תספיקו לעשות את זה לפני שהיריב שלכם יקנה איזה דב פנדה שיקרע לכם את הצורה. הכמות הפסיכית של קלפים שונים שהמשחק מגיע איתה מבטיחה שכל משחק יהיה שונה, גם אם מספר הפעמים שבהם ה-Slow Worm הגיע אל קירות חדר הזוחלים שלנו הוא, בתכלס, חשוד. וחוץ מזה, יש למשחק הזה יתרון מכריע אחד על משחקים אחרים ברי השוואה, כמו Terraforming Mars למשל: חיות חמודות, והרבה מהן. משחקים טובים יש הרבה, אבל אין הרבה משחקים שבהם אפשר לנצח באמצעות מהלך מכריע שמשנה לחלוטין את תמונת הנקודות, ושהמהלך הזה יהיה קרנף.
3. Camping
פרק של בלואי.
יכול להיות ש"בלואי" היא תכנית הטלויזיה הטובה ביותר שנוצרה, ואני מסייג את עצמי בעיקר כי לא ראיתי את כולה. אין לי תירוץ רשמי לראות את זה כי אין לי ילדים בני שלוש, אבל מה שראיתי היה מבריק, לפעמים מצחיק נורא, והרבה יותר סדרה ל- ועל- הורים מאשר סדרה לילדים. לדעתי היא תיזכר כקלאסיקה ברמה של "פו הדב".
וחוץ מזה ישנו הפרק "קמפינג" שהוא בלי שמץ של ספק היצירה שהכי השפיעה עלי רגשית בשנים האחרונות. בכיתי. בכמה צפיות שונות. וזה באורך של שבע דקות. מה יש עוד לנמק.
2. Sigmund Thun Klamm
מקום.
לעיירה קפרון שבאוסטריה הגעתי בעקבות צירוף נסיבות אקראי לגמרי שכלל אילוצים קלנדריים וקולינריים. יפה שם, כי זה אוסטריה והכל יפה שם. חוץ מזה, במרחק של כמה דקות מהאיירבנב שלנו נמצא, כך התברר, ערוץ זיגמונד תון, אתר תיירות שמעולם לא שמעתי עליו לפני כן. זה ערוץ נחל עמוק שאפשר לטייל לארכו בעזרת שבילי-עץ תלויים מצידי הקניון וזה אחד המקומות הכי יפים שראיתי בחיי. עזבו את התמונות, הן לא משקפות את זה בשום צורה.
עכשיו: להמליץ על מקומות זה לא באמת להמליץ על מקומות. מן הסתם טיול הוא לא רק איפה טיילתם אלא עם מי הייתם ובאילו נסיבות ומה היה מזג האויר ומה אכלתם ומה המשמעות של כל זה בשבילכם. אני טיילתי די הרבה השנה – אחרי שבמשך שנים לא עשיתי את זה מספיק, בגלל סיבות – וכמו כולם גם אני יכול לספר על אתרים מומלצים ומומלצים פחות, אבל אם הייתי מספר בכנות על החוויות הטובות ביותר מחו"ל שעברתי השנה הרשימה היתה כוללת "מפגש עם עז הרים אלפינית ידידותית באופן קיצוני", "חתולים זומבים בפאב משחקים הולנדי", "טיסה בצפלין אישי בתוך מערת נטיפים" ו"אוסף של משחקי רחוב בפריז שנתקלנו בו לגמרי במקרה אבל איזה כיף היה", ורובם אינם מקומות אלא פשוט דברים שקרו, אז אין המון משמעות בלומר "חמישה כוכבים מומלץ לכולם".
אז האם הערוץ הזה הוא באמת הדבר הכי יפה בעולם? לא יודע, לגמרי יש מצב שבעיירת הנופש האוסטרית הסמוכה יש איזה אתר תיירות אחר שגם עליו מעולם לא שמעתי ומדהים עוד יותר. בכלל, "אובייקטיבית" אני בטוח שראיתי השנה דברים מרשימים יותר. אז יותר משדבר השנה הוא הערוץ הזה (למרות שוואו זה באמת מקום מהמם) הדבר הוא "לבקר במקומות יפים עם אנשים שאתם אוהבים". איזה קונספט, מי ידע.
1. העיר הזאת
סרט, פסקול, הצגה, תופעה
אילו היתה לגוף שמחלק את הפרסים האלה (אני) טיפה של אתיקה, ברור ש"העיר הזאת" היה פסול מלהשתתף. קודם כל, איך בכלל אני יכול לבחור בסרט כשלאורך השנה ראיתי משהו כמו שישה סרטים (האמת שאם אני לא טועה, חצי מכל הביקורים שלי בקולנוע השנה היו כדי לראות את "העיר הזאת"), ויותר חשוב, אני הרי מעורב אישית: עבדתי עם יוצר הסרט עמית אולמן על פרויקט קידום מכירות בחרוזים שעוסק בעגבניות.
אז מזל שאין לי אפילו גרם אחד של אתיקה, כי זאת הרשימה שלי ואני אבחר מה שבא לי, ו"העיר הזאת" זה הסרט, הפסקול והדבר הכי כיפיים שיצאו השנה בלי הרבה תחרות בכלל. היו מיליון סיבות ותירוצים אפשריים למה סרט ישראלי שנעשה בעזרת מימון המונים ושייך לז'אנר מחזמר הראפ הבלשי, הידוע בעיקר בכך שאינו קיים בשום מקום בעולם, לא יעבוד. או יעבוד רק אם עושים לו הנחת חבר, או הנחת ישראלי או הנחת טוב נו התקציב. זה עובד בלי שום הנחות, זה פשוט *טוב*.
דבר השנה #0, אגב, הוא "דבר השנה". לאסוף דברים טובים שקרו לכם במהלך השנה, אפילו אם היא שנה נוראית, זה כיף וחיובי. אני ממליץ. יש הרבה סיבות לחשוש מ-2024, אבל העובדה שגם השנה יהיה משהו שייבחר לדבר השנה, ועדיין אין לי מושג מהו, גורמת לי לחייך.
