9. APT
שיר.
הפלייליסט שלי, באדיבות האלגוריתם של ספוטיפיי והטעם התמוה שלי, נוטה לכלול תמהיל ביזארי של שירים יפניים, הודיים ואוקראינים שאתם בטח לא מכירים, אבל APT (זה קיצור של Apartment שזה חלק ממשחק שתיה קוריאני שזה ממש לא חשוב כי זה לא שלמילים שלו יש משמעות בכל מקרה) של רוזי וברונו מארס הוא לא אחד מהם – הוא להיט בינלאומי ענק ומיינסטרימי, כי איך הוא לא יהיה? הוא שיר פופ מז'אנר תולעת האוזן, כזה שאחרי ששומעים אותו אי אפשר להיפטר ממנו גם אם תרצו. ובמקרה הזה – למה שתרצו. זה פופ מושלם. הוא הביצוע האולטימטיבי של נוסחת "היי מיקי"/"That's not my Name". עדיין, אם הייתי רוצה להתגאות בטעמי המוזיקלי האנין הייתי בוחר משהו טיפה יותר מתוחכם, רק שלא היה שיר בודד אחד שהיה יותר דבר בשבילי השנה. הצהרה לא ממש מפתיעה היא ש-2024 היתה שנה קשה, מכל מיני סיבות, חלקן אישיות וחלקן ה<מחווה באופן כללי לעבר הכל>. וכחלק מכל העסק, היה לי קשה יותר להינות, שלא לדבר על להתלהב, מדברים. אבל כשנתקלתי ב-APT (ואז שמעתי/צפיתי בקליפ ברפיט במשך איזה חמישה ימים רצופים), זה היה זריקה של אנדורפין ישר למח. זה פשוט שיר שעשה אותי שמח בזמן שהיה לי קשה להיות שמח.
ואם בכל זאת אתם מעוניינים בכמה דברים מהצד הפחות מוכר שחרשתי עליהם השנה:
Нуки – Пищевая цепочка (השיר המושמע ביותר שלי השנה לפי ספוטיפיי)
maximum the hormone ft Atarashii Gakko – Shimi
Lewis Del Mar – Malt Liquor
How Great Were the Robins – Carol of Birds
The Narcissist Cookbook – Not Entirely Alone
Labour – Paris Paloma
Stilla and Ness – מגדלים
8. BoardGameArena
אתר.
משחק המחשב היעיל ביותר ששיחקתי השנה לא היה משחק מחשב בכלל, אלא אתר שמאפשר לשחק משחקי לוח אונליין, מול זרים או מול חברים, בזמן אמיתי או בהמשכים. עידן זיירמן סיפר לי עוד ממש מזמן שיש אתר שבו הוא משחק איזה שישה משחקי Terraforming Mars בו זמנית או משהו, אבל לא רציתי לנסות את זה כי היו לי דברים חשובים לעשות. עד שבסוף כן השתכנעתי לנסות, וחבל. משחקים זו בעיה: אם הם גרועים הם לא טובים, ואם הם ממש טובים הם ממכרים וממיטים הרס על הפרודוקטיביות שלי. ועל פי המדד הזה, אין כרגע אף משחק מחשב שמדגדג את הרמה של האפשרות לשחק Ark Nova כל הזמן, בלי לזוז מהמחשב ואפילו בלי הצורך לארגן את הלוח. זה נורא. אל תיכנסו לשם לעולם אם יש לכם משהו חשוב לעשות.
7. Game Changer
תכנית טלויזיה.
פעם היה אתר שנקרא CollegeHumor, שהפך לערוץ יוטיוב, שהפך לשירות סטרימינג עצמאי שנקרא Dropout, שמפיק תכניות מקוריות. תכנית הדגל שלו, שאותה כנראה לא ראיתם אבל יש סיכוי לא רע שקטעים ממנה קפצו לכם ביוטיוב שורטס או טיקטוק, היא"גיים צ'יינגר" בהנחיית סם רייש. זה שעשועון, אבל החוקים שלו משתנים בכל תכנית, וגם המתחרים לא יודעים אותם, וצריכים ללמוד אותם תוך כדי תנועה. לפעמים זה משהו פשוט כמו גירסה של "הרצל אמר" שהופכת בהדרגה לעינוי פסיכולוגי. לפעמים התכנית הופכת לחדר בריחה. לפעמים היא הופכת למחזמר. לפעמים היא הופכת למופע של טרומן. לפעמים זה ניסוי מרתק בתורת המשחקים ולפעמים זה רצף של שטויות ובדיחות גסות. מה שמשותף לכולם זה הרוח הטובה – בניגוד מוחלט לרוב מה שנקרא "ריאליטי" שמוצף באכזריות, כאן אתם מקבלים את ההרגשה שכל המשתתפים הם בבירור חברים טובים, ולמרות שאף אחד לא ייצא מהתכנית עשיר, ברור שכולם נהנים חוץ מברנן. ומכיוון שהמשתתפים הם גם שנונים להפליא, התכנית כללה את רוב הרגעים הכי מצחיקים שראיתי בטלויזיה השנה. למרות שאין "עלילה" לתכנית, מומלץ לראות את הפרקים פחות או יותר לפי הסדר (אפשר בהחלט להיעזר ב-ratinggraph כדי לראות את הטובים יותר ולדלג על החלשים, כמו למשל עונת הקורונה הכנראה לא-משהו), כדי להכיר את הדמויות החוזרות, מה שהופך את הפרקים המאוחרים לעוד יותר מוצלחים. חוץ מזה בעונה הבאה סמדר קרמפף משתתפת בתור כותבת אז בכלל.
לעשות מנוי במיוחד לשירות סטרימינג בשביל תכנית אחת נשמע מופרך בעולם שבו נטפליקס קיימת, אבל לטעמי – היה שווה את ה-6$ שעלה מנוי לחודש שמספיק כדי לראות את כל התכנית. אפשר למצוא ביוטיוב תכניות מלאות לדוגמה כדי לראות אם זה לטעמכם לפני שתיכנסו למחויבות – אבל אלה לא מהפרקים המבריקים באמת.
6. Hundreds of Beavers
סרט.
אדם אחד מוצא עצמו אבוד וחסר כל בפרא הקפוא של אמריקה במאה ה-19, וצריך ללמוד, לאט ובכאב, לשרוד כנגד הקור וחיות הבר, בסרט שהוא מטבע הדברים כמעט אילם. התיאור הזה יכול להתאים גם ל"האיש שנולד מחדש" עם לאונרדו דיקפריו וגם ל"מאות בונים", אבל יש כמה הבדלים בינהם. מצד אחד, "האיש שנולד מחדש" מצולם טוב יותר. מצד שני, ב"מאות בונים" כל החיות מגולמות על ידי אנשים בתחפושות גרועות. הוא גם מצחיק יותר.
כשנדיר למצוא סרטים שהם לא המשכים או מבוססים-על או במקרה הטוב ביצועים של מוסכמות ידועות – כלומר, "במסגרת הז'אנר, זה סרט מוצלח". "מאות בונים" הוא סרט שממציא ז'אנר חדש לחלוטין שלא היה קיים עד עכשיו, שהוא סרט עם לוק של סרט אילם, הומור של לוני טונס והגיון של משחקי מחשב. הקלישאה "סרט כזה עוד לא ראיתם" היא נכונה לחלוטין כאן, פשוט כי אין עוד סרטים כאלה. כלומר, בשביל פלצני הסינמה, זהו סרט שמנסח תחביר קולנועי חדש באמצעות שאיבת השראה משורה ארוכה של מקורות וחיבורם מחדש באופן מקורי ורענן. בשביל כל האחרים: וואו זה סרט ממש אבל ממש מצחיק.
5. Neva
משחק מחשב.
זו היתה עוד שנה שבה Silksong לא יצא. ו-Slay the Spire 2 יגיע רק בשנה הבאה. אז בתחום ההמשכים למשחקים שאני מחכה להם שנים, היה חלש יחסית. אלא מה, יום אחד נתקלתי בידיעה על כך שממש הרגע יצא המשחק החדש של הסטודיו שעשה את Gris, ומכיוון ש"גריס" הוא אחד המשחקים שאני הכי אוהב אי פעם, מהרגע שידעתי על כך שהמשחק החדש קיים ועד שרכשתי אותו עברו כ-37 שניות. והוא עמד בציפיות.
אז למרות שהוא לא המשך ישיר, Neva הוא בהחלט המשחק החדש של יוצרי "גריס", ורואים את זה על כל דבר בו: זה משחק פלטפורמה דו-מימדי עם גיבורה, הוא קצר, הוא עצוב, והוא יפה כל כך שזה חורך את האישונים (טיפ: תשחקו בו בחדר חשוך, באורות כבויים). הפעם יש גם קרבות, ויש גם כלבה-סוסה-איילה-עץ שמלווה אתכם באנימציה נהדרת, והרי ברור שזה נשק רגשי לא קונבנציונלי. בדרך כלל יש במשחקי מחשב אויבים מרושעים שצריך להשמיד בלי סיבה של ממש חוץ מזה שהם האויבים, אבל ליצורים ב"ניבה" אני הולך לכסח את הצורה באופן מאוד אישי, כי הם ניסו לפגוע בכלב שלי. וחוץ מכל העניינים השוליים האלה – זה גם משחק ממש טוב, שגרם לי מיד כשסיימתי אותו לשחק קטעים ממנו מחדש כדי לחוות אותם שוב. ולמצוא את כל הפרחים.
היה פעם טרנד כזה באינטרנט, לריב בשאלה "האם משחקי מחשב הם אמנות?". זאת היתה שאלה מטומטמת מהרגע הראשון – ברור שהם כן – אבל אם עוד קיימים אנשים שההגדרה שלהם ל"אמנות" היא צרה כל כך שהם עדיין מתווכחים על זה, כל מה שצריך זה להושיב אותם מול "גריס" ו"ניבה" ולהגיד להם: רואים את זה? זהו, אז סתמו.
4. Obsidian
אפליקציה.
במשך שנים כתבתי על כרטיסיות. ברצינות, יש לי ערימות ענקיות של פיסות הבריסטול האלה. העניין הוא שאני לא כותב לינארית. אני כותב רעיון אחד שיש לי, ואז רעיון אחר, ואז ניסוח יפה שחשבתי עליו, ואז דבר מעניין שמצאתי שאפשר אולי להוסיף, ואז צריך למצוא את הסדר הנכון לשים את כל הדברים האלה. מעבד תמלילים הוא דרך ממש לא נוחה לעשות את זה, כי הוא דבר לינארי עם התחלה וסוף, ולך תמצא איפה שמת כל רעיון כדי לעשות קופי-פייסט למקום אחר. חיפשתי הרבה, אבל כל תוכנה שהתיימרה לחקות את התהליך במחשב היתה או לא נוחה או לא פרקטית או אומרים שהיא טובה אבל היא רק על מק. לכן השתמשתי בתחליף הכי לואו-טקי שיש: אשכרה כרטיסיות מנייר, שאפשר להזיז ולשים בסדר שונה ולזרוק ולהחזיר.
עד שסוף סוף מצאתי את Obsidian, תודה לכל אלי המחשבים. אובסידיאן היא, אהמ: "תוכנה לניהול ידע אישי ורישום הערות על בסיס קובצי טקסט בפורמט מרקדאון". מה שזה אומר בפועל זה שזו תוכנה לניהול מחשבות והמרת רעיונות מעניינים לפרקים של "התשובה". התוכן נמצא ב"כרטיסיות", כשהתוכן של כל כרטיסיה יכול להיות מילה אחת, 5000 מילים, תמונה, קישור, ציור של חתול-קו או כל דבר אחר, ואת הכרטיסיות האלה אפשר לקשר אחת לשניה באלף דרכים, או לארגן על פני "לוח שעם" וירטואלי בגודל אינסופי, עם זום אין וזום אאוט בלתי מוגבל, להפוך כמה מהן למיני-קבוצה אם הצלחת לארגן אותם בסדר הגיוני – וכמובן, כל העסק מסתנכרן בין כל המכשירים שלך, כך שאם יש לך רעיון באמצע התור בסופר, הוא יכול להיכנס מיד למאגר הרעיונות ואחר כך בבית תחשוב איפה בדיוק מכניסים אותו בין האחרים. זה מה שפאקינג חיפשתי כל הזמן הזה. אם שמעתם פרקים של "התשובה" השנה, או אם קראתם את הספר "אני יכול להסביר" (עכשיו בחנויות הספרים!) שתדעו שככה הם נכתבו (בתמונה: הפרק על איך להיות מלך, לפני שעבר המרה ל-google doc). הצורה שבה אני עובד עם אובסידיאן היא לא בהכרח אותו הדבר כמו איך שאנשים אחרים עובדים איתה, יש המון צורות שימוש שונות, אבל לכל מי שעושה דברים אפילו קצת דומים – ממש מומלץ לנסות. באמת שזה בסדרי גודל עדיף על עיבוד תמלילים. וחוץ מזה הכתב שלי על כרטיסיות בריסטול ממש לא ברור.
3. Flight of Passage
רייד.
הפארקים של דיסני הם… בעייתיים. הם עמוסים כל הזמן, כמובן. יש תורים עצומים לכל דבר, כמובן, ולכן הביקור שם לא ממש מרגיש כמו חופשה אלא יותר כמו משימה, יש מתח והרגשה שמה שלא תבחרו לעשות, אתם מפספסים משהו. וכמובן, הם מתומחרים באופן ש"חמדני" הוא האופן היחיד לתאר אותו. אחרי ששילמתם המון כסף על כניסה, לוקחים ממכם המון כסף על חניה. אם אתם רוצים לקצר את התור, אפשר, אבל זה עולה כסף, ויש אוכל, אבל הוא יקר, וכל זה לפני שדוחפים לכם מרצ'נדייז בכל מטר. זאת היתה ההגדרה של מקום שאני לא רוצה להיות בו, אם המקום הזה לא היה כל כך מדהים.
קייס אין פוינט: בפארק Animal Kingdom, שהוא שילוב של פארק שעשועים וגן חיות/ספארי יפהפה ברמות פסיכיות, נמצא האזור המדמה את פנדורה, העולם של "אווטאר", כולל הרים מרחפים והכל, והוא מפורט באופן מטורף, ובו נמצא Flight of Passage, שהוא המתקן הכי טוב שעשיתי וייתכן שהכי טוב שקיים. הוא מדמה טיסה על איקראן, אחד מהדרקונים-ציפורים של פנדורה, ואמנם יש הרבה מתקנים בעולם, רבים מהם בטווח של קילומטרים בודדים משם, שמבוססים על טכנולוגיה דומה (זה אחרי הכל מדמה תנועה, אפילו לא רכבת הרים), אבל אף אחד מהם לא עושה את זה בדיוק ככה. אני בכוונה לא מספיילר איך בדיוק הוא עושה את מה שהוא עושה, אבל זה כנראה הדבר הכי דומה לחוויה חוץ-גופית שאפשר לקבל תמורת כסף באופן חוקי. בדרך לשם, כמובן יש תור ארוך מאוד מאוד – ו*התור מדהים*. זאת סביבה מתוכננת עם כל כך הרבה שכבות וסיפור מאחוריה ותשומת לב לפרטים שגם אם לא היה שום דבר בסוף זה היה בסדר. עמדתי בתור הזה שלוש פעמים והייתי בשמחה רבה נכנס לשם שוב ברגע זה. אז כן, יש דברים מאוד מעיקים באתר התיירות הכי פופולרי וצפוף בעולם, אבל מה לעשות, יש סיבות לכך שהוא כזה.
* חוץ מזה בנסיעת ה"ספארי" הרכב התקלקל ונתקענו חצי שעה ליד הבריכה של ההיפופוטמים, היה ממש כיף
* וכן גם Rise of the Resistance של מלחמת הכוכבים מדהים ובמובנים רבים מושקע עוד יותר, אבל אני אהבתי יותר את זה של אווטאר, מה לעשות
2. A Short Stay in Hell / Steven L. Peck
ספר.
איש אחד מת, ומגיע לגיהנום. הגיהנום המסוים הזה הוא ספריה, המבוססת במוצהר על "הספריה של בבל" של חורחה לואיס בורחס. בתור גיהנום, זה לא נראה כל כך נורא: בגיהנום הזה, מתברר, יש חברה טובה ואוכל מצוין, וחוץ מזה, השהיה שם היא זמנית. זה לא לנצח. זה כן לדי הרבה זמן.
"שהיה קצרה בגיהנום" הוא, כשמו, ספר קצר מאוד – קצת יותר משעתיים של האזנה – אם כי מבחינת פרק הזמן שהוא מתאר, ייתכן שזה הספר הארוך ביותר שנכתב אי פעם. זה מתחיל קצת קומדיה, והופך להיות סוג של ספר אימה, אבל אימה מסוג שלא הכרתי: זה לא האלימות או הלא-נודע או האפלה שבנפש האדם שגורמת לספר הזה להמשיך לזחול בפינות האפלות של המח שלי הרבה אחרי השמיעה – זה הגודל. המפלצת, אפשר לומר, היא מתמטיקה. אני לא ממש יודע למה זה הספר הכי אפקטיבי והכי טוב שקראתי בשנים האחרונות, הוא פשוט כזה.
ספרים טובים אחרים שקראתי השנה:
Piranesi / Susanna Clarke
Cloud Cuckoo Land / Anthony Doerr
1. Epic: The Musical
אלבום קונספט.
כמה ימים לפני סוף 2023 נתקלתי בטיקטוק בסרטון של מישהי שרה באופן מאוד מאיים שיר שחוזר שוב ושוב על המילים "Get in the water". השיר היה מספיק מסקרן כדי שאגגל אותו כדי לראות מאיפה הוא הגיע. הוא לא היה קיים בספוטיפיי, אבל החיפוש הביא אותי לדבר שנקרא "אפיק: המיוזיקל". מתברר שיש איש אחד, צעיר במידה מטרידה, שאת השם הפרטי שלו אני אפילו לא יודע להגיד – Jorge Rivera Herrans (חורחה? ג'ורגה? יורג'ה?) שבחמש השנים האחרונות עסק בכתיבה, הלחנה והקלטה של מיוזיקל המבוסס על האודיסיאה: אודיסאוס מנסה לחזור הביתה ממלחמת טרויה ונתקל בשורה ארוכה של אלים ומפלצות בדרך. את התוצאה הוא מפרסם בהמשכים. כלומר, פעם בכמה חודשים יוצא עוד פרק ("סאגה") של עוד ארבעה-חמישה שירים. כשאני הגעתי לזה היו רק שני פרקים, אבל הם היו נהדרים, ו"'כנס למים" אפילו לא היה כלול בהם; השיר הזה ייצא רק בפרק הרבה יותר מאוחר, אבל הקטעים הקצרצרים שכבר נחשפו מתוכו הובילו לשלל קאברים והמון גירסאות טיקטוק שדרכן הגעתי אליו. כי מתברר שבשלב שאני הגעתי אליו, "אפיק" כבר היה תופעת טיקטוק עצומה, עם מעריצים, ממים, פאן-ארט, וכמה גירסאות של אנימציות ביוטיוב לכל שיר – וכל זה למיוזיקל שאפילו לא היה גמור.
אז הפרקים הראשונים של "אפיק" נכנסו עמוק לפלייליסט שלי מיד, אבל מה שבאמת הפך את זה לדבר השנה בלי שום ספק היה האופן שבו הוא המשיך ללוות אותי לאורך כל השנה. לא חשבתי אף פעם על הרעיון של מיוזיקל בהמשכים, אבל מתברר שזה עובד. פעם בחודשיים-שלושה יוצא פרק חדש, כולם בלי יוצא מהכלל מלאים בשירים קליטים ומצוינים בפני עצמם, וגם ממשיכים את הסיפור וגורמים לי לחזור לפרקים הקודמים. ומכיוון שחרשתי היטב על כל אחד מהפרקים, כשיצאו הפרקים המאוחרים יותר כבר ידעתי לזהות מיד כל תמה, רמיזה, רפרנס או בדיחה מוזיקלית (ויש כל. כך. הרבה.) עד שאני יכול לזהות שדמות מסוימת נוכחת בסצינה עוד לפני שהשם או הקול שלה מוזכרים, רק לפי אלמנט מוזיקלי שמופיע. הפרק האחרון יצא בכריסטמס השנה, כלומר כמה רגעים לפני סיום 2024, מה שהפך את השלטון של "אפיק" על פני השנה המוזיקלית שלי לשלם.
נכון לעכשיו "אפיק" קיים רשמית רק כאלבום קונספט, לא כמופע בימתי או סרט, למרות שזה בלי ספק יקרה בסופו של דבר. אחד הדברים המדהימים ביצירה הזאת היא כמה שהיא "ויזואלית" – אין בכלל קריינות, רק שירים, ועדיין כמעט אף פעם אין בעיה לעקוב אחרי העלילה, והיכולת של חורחה או מה-שמו לצייר תמונות וליצור סצינות אקשן מלהיבות בסאונד בלבד היא דבר שלא שמעתי כמוהו. "אפיק" הוא, נכון לרגע זה, המיוזיקל החביב עלי אי פעם. כן, זו הצהרה גדולה. כן, אני עומד מאחוריה.
0.
לפני מתישהו בין חמש לשמונה שנים – אני לא זוכר בדיוק מתי – סימנתי לעצמי תאריך בגוגל קלנדר: ה-8 באפריל 2024. לא ידעתי מה יהיה ב-2024, במה אני אעסוק, מה יהיה מצבי הכספי ומצב העולם הכללי, אבל כן ידעתי שב-8 באפריל 2024 יהיה ליקוי חמה מלא שיחצה את ארה"ב ושאני אהיה שם.
עם איך שהשנה הזאת התחילה, היה נראה שאולי זה בעצם לא ממש אפשרי, או הגיוני. דברים היו בבלגן. פתאום לנסוע לטקסס בלי שום סיבה טובה חוץ מזה שככה קבעתי לעצמי נראה כמו לא הדבר הכי הגיוני לעשות. שלא לדבר על העננים. הסטטיסטיקה הקרה אמרה שקיימת סבירות של כ-40% שאני טס כדי לא לראות שום דבר חוץ מעננים. אבל היתה לי פגישה מסומנת בקלנדר, ולפגישות אני מגיע.
אבל אם אני כבר מוצא את עצמי בנקודה אקראית בטקסס, אולי כדאי כבר לנצל את זה לעוד דברים. אז הביקור לבד באיפשהו אקראי הפך להיות מסע די הזוי עם סמדר קרמפף שכלל חוץ ממיאו וולף ודיסניוורלד וחדרי הבריחה הכי טובים שעשיתי והרבה אוכל מקסיקני כי זה האוכל הסביר היחיד שם גם טיסות מבוטלות, פרקי זמן בלתי סבירים בשדות תעופה, איירבנב שהוא קרוואן בחוות תרנגולות ונסיעה לילית לכיוון שדה התעופה במכונית עם גלגל מפונצ'ר וגלגל רזרבי מפונצ'ר עוד יותר תוך כדי התעדכנות על מתקפת טילים איראנית כך שבכלל לא בטוח שבאמת נגיע לטיסה או שהטיסה או המדינה שאליהן אנחנו נוסעים קיימות בכלל. היה מעניין.
וחוץ מזה היו 4 דקות שבהן הירח כיסה את השמש. אין הרבה טעם לכתוב על הליקוי, למרות שניסיתי. זה לא אותו הדבר. זאת הדרך הכי טובה בכדור הארץ להיות מודעים לכך שאתם נמצאים, ברגע זה, על פלנטה בחלל.
לא חשבתי שהליקוי יכול להיות "דבר השנה", כי אמנם זה דבר והוא קרה השנה, אבל זאת חוויה אישית שלי. "דבר השנה", בעיקרון, לא אמור להיות יומן אלא רשימת המלצות על דברים שגם אנשים אחרים יכולים לעשות. אז כן, אני ממליץ על ליקוי חמה מלא. חמישה כוכבים, חוויה מדהימה, מומלץ לכולם, יש אחד ב-2026 בספרד. אבל ה-8 באפריל 2024 עבר כבר, ואתם לא אני, אז על החוויה הספציפית הזאת אני לא יכול להמליץ. אולי ההמלצה פה היא לקבוע מראש איפה אתם רוצים להיות, ואז, מה שלא יהיה, להיות שם. אוף, שוב יצא לי מוסר השכל.
