פורסם במקור בפייסבוק.
אוי רגע הגיע הזמן כבר?! אההה אני מאחר תנו לי לסדר פה קצת אהמממ אוקיי:
10. Kpop Demon Hunters
תופעה תרבותית.
בהתחלה זה היה כזה: רגע אחד, הסרט הזה בנטפליקס ששמנו כי הוא נראה כמו דבר סבבה כזה להעביר את הזמן, איך זה שהאנימציה שלו כל כך טובה? ולמה השירים כל כך מושקעים? ולמה זה כזה מצחיק? רגע מה זה הסרט הזה בכלל, מי עשה אותו? אולי כדאי לספר לאנשים על זה, כי כבר היו סרטי אנימציה בנטפליקס, חלקם ממש טובים ("נימונה" "The Sea Beast"), אבל הם עברו וחלפו וזכו כמעט להתעלמות. בטח גם הסרט הזה ייעלם.
ובכן.
"קייפופ דימון וכו'" הוא קודם כל סרט ממש מגניב, אבל אם זה כל מה שהוא היה, כנראה לא הייתי מדרג אותו כאחד מדברי השנה. חוץ מזה הוא פסקול מעולה עם כמה שירים שנכנסו לי לפלייליסט (התשובה לשאלה מה השיר הכי טוב מתוכו היא כמובן "Your Idol", מי רוצה לריב). אבל חוץ מהחוץ מזה, היה ממש כיף לצפות מרחוק, עם פופקורן, בתופעה של "קייפופ דימון האנטרס" מגיעה מאפס לדומיננטיות תרבותית מוחלטת תוך חודשיים. "קייפופ" הוא בלי שום ספק הסרט ההוליוודי המצליח של השנה – וזה שהעובדה הזאת לא משתקפת בנתוני הקופות רק מוכיח שנתוני קופות הם פשוט כבר לא אמינים כמדד להצלחה של סרטים. זה הסרט הנצפה ביותר בתולדות נטפליקס בלי לראות את התחרות עם טלסקופ, השירים מתוכו יושבים במקומות ראשונים במצעדים בכל העולם במשך חודשים, הדמויות מתוכו הן התחפושת הדיפולטיבית בהאלווין/פורים הקרוב. וכל זה לא בגלל איזה מסע פרסום סופר מושקע ויקר, אלא כי אנשים אהבו את הסרט. זה פסיכי. זה דבר שלא קורה. הנה משחק מהנה לשעות הפנאי: השלימו את המשפט – "קייפופ דימון האנטרס הוא ה-IP המקורי הגדול ביותר מאז _______ ". צריך ללכת הרבה שנים אחורה בשביל זה.
אני נהניתי מהסרט, נהניתי מהמוזיקה, ונהניתי מהידיעות שגוגל המשיך לדחוף לי לאורך כל השנה על עוד שיא שהסרט שבר. אני יודע, נטפליקס קונים את וורנר ועולם הקולנוע לא יהיה כשהיה, והרבה אנשים שאני מעריך את דעתם מאוד מפחדים מזה. אבל תנו לי קצת ליהנות לראות את העולם משתנה, ברגעים שבהם זה, לשם שינוי, כיף.
9. Game Changer: Rulette
פרק של תכנית טלויזיה.
גיים צ'יינג'ר תכנית סבבה והכל, אבל דיברתי עליה בשנה שעברה, ו"דבר השנה" שנתיים ברצף זה לא קצת מוגזם? נכון! בערך! השנה יצאה עונה חדשה של התכנית, שכללה כמה פרקים מצוינים וגם כמה שפחות, וגם, ספציפית, את Rulette – שהוא לדעתי (הלא פופולרית, בקרב חובבי התכנית) לא רק הפרק הכי טוב של גיים צ'יינג'ר אלא פרק הגיים-שואו האולטימטיבי. יותר מכל תוכן אחר השנה, זה היה הפרק שראיתי והראיתי הכי הרבה פעמים, כל פעם עם אנשים שונים, שגם הם יהנו. לא נרשמו תלונות עד כה.
ב"גיים צ'יינג'ר" חוקי המשחק משתנים בכל פרק, אבל "רולט" מבוסס על קונספט כל כך פשוט ומעולה שהוא היה יכול בקלות להחזיק תכנית שלמה מרובת פרקים ועונות – וממצה אותו בצורה כזאת שזה מרגיש שאין צורך לעשות את זה שוב. זה כאילו "של מי השורה הזאת" היה גם סרט עם עלילה וטוויסטים.
בנוגע לשאלה איך רואים את זה: את 13 הדקות הראשונות של הפרק אפשר לראות ביוטיוב בחינם. כדי לראות את שאר הפרק (שהולך ומשתפר מכאן) צריך לעשות מנוי ל-Dropout, מצטער.
8. חוטאים
סרט.
כולם אמרו שזה סרט מעולה ושכדאי לראות אותו באיימקס, אז קניתי כרטיס לאיימקס וראיתי אותו, והתברר שהוא באמת סרט מעולה ובאמת היה ממש כדאי לראות אותו באיימקס.
זהו, אין לי יותר הערות. מה אני, מבקר קולנוע?
* טוב בעצם יש לי הערה, שמהווה ספוילר אם אתם לא יודעים על הסרט הזה כלום, אז אל תקראו אלא אם בא לכם:
פעם לפני הרבה שנים כשראיתי באפי עם ברק דיקמן, הוא שאל אם אני מכיר את הקטע הזה שערפדים לא יכולים להיכנס לבית אלא אם כן מזמינים אותם, ואני אמרתי מה? בחיים לא שמעתי על זה. זה בטח מין לור איזוטרי וספציפי על ערפדים שהופיע באיזה ספר שלא קראתי, אבל בטח לא משהו שישתמשו בו בסדרה כמו "באפי", ואז באפי הסבירה שערפדים לא יכולים להיכנס לבית אלא אם כן מזמינים אותם. וואלה. אז עכשיו אני מודע לזה, אבל אני עדיין לא בטוח שזה ידע כללי במובן שכל העולם יודע בלי שצריך להסביר. העניין הוא ש"חוטאים" בטוח שכל הצופים יודעים את זה, עד כדי כך שהוא לא טורח להסביר את זה בשום נקודה. יש סצינות שלמות ונהדרות שנשענות כולן על העובדה הזאת – וכשראיתי אותן לא יכולתי שלא לחשוב על דורון של העבר, שאם הוא היה רואה את זה כל הסצינה היתה עוברת לו לגמרי מעל לראש, פשוט משום שהוא לא ידע מספיק על ערפדים. אבל אולי זה רק אני וכל העולם חוץ ממני נולד עם הידע הזה. עוד בעיה עם זה היא שכל הקטע ש"חוטאים" הוא סרט עם ערפדים הוא הפתעה, ובצפיה טהורה אתם לא אמורים לדעת שזה יקרה בכלל – ולכן אי אפשר לספר לאנשים את הפרט הזה כבדרך אגב לפני הסרט כי זה ספוילר. בעיה קשה, אם כי נראה שבכל זאת הסרט המאוד מצליח ביקורתית וקופתית הזה התגבר עליה. בכל אופן זהו, עכשיו אתם יודעים.
7. Hollow Knight: Silksong
משחק מחשב.
2025 היתה ממש טובה למשחקי מחשב.
ספציפית, "סילקסונג" הוא משחק מעולה ומשובח שאני לא ממליץ עליו בכלל, אל תשחקו בו.
הצוות של Team Cherry, שהוא בגדול שלושה אנשים, הגיעו איכשהו לתהילת עולם עם Hollow Knight, ולכן היה להם את כל הזמן והכסף בעולם בשביל לעשות את המשחק הבא שלהם בדיוק כמו שבא להם ולשחרר אותו בדיוק מתי ואיך שהם רוצים, בלי שום מגבלות ובלי לשים לב לעדרי המעריצים שהתחננו ובכו במשך שבע שנים(!!!) שבאמת זה בסדר אם יהיו שני פיקסלים לא מושלמים רק רבאק תוציאו את זה כבר. זה אומר שכל פרט במשחק הזה מעוצב בהקפדה אובססיבית, ורואים את זה היטב. זה אומר שכמעט כל אלמנט במשחק יכול וצריך לשמש כדוגמה בבית ספר לבניית משחקים. וזה גם אומר שלא היה אף אולפן גדול או מחלקת שיווק שיעצרו את החברים האלה מלעשות את ההחלטות שלהם, לא משנה כמה חלקן מטורפות. החלטות כמו למכור את המשחק ב-20$, כשהם היו בקלות יכולים לקחת פי שניים מזה ולא למכור עותק אחד פחות (שזה מדהים); או כמו לא לכלול בפסקול המצוין של המשחק את הנעימה של Hornet מהמשחק הראשון (שזה אידיוטי ברמות מטורפות. שזה כאילו בסרט של "מלחמת הכוכבים" לא תהיה את נעימת "מלחמת הכוכבים", נפלתם על השכל?!), או כמו לכלול במשחק רק רמת קושי אחת, שהיא קשה פלוס פלוס פלוס.
שיחקתי בסילקסונג *הרבה*, אבל לא סיימתי אותו, כי אני לא טוב מספיק במשחקים כאלה. הייתי מוותר הרבה קודם אם לא הייתי מאוד נהנה גם מהכשלונות, אבל מגיע שלב שבו, אחרי הניסיון ה-50 של איזה בוס או איזה מסלול מכשולים, אני נאלץ להודות שיש לי דברים אחרים לעשות, והמשך דפיקת הראש בקיר הזה פשוט לא מאוד בריאה נפשית. המשחק הזה היה כנראה הרבה יותר גבוה ברשימה אם הוא רק לא היה מתעלל בי.
אם אתם מכירים את המשחק אני לא מחדש לכם כלום וכבר שיחקתם בו או שלא. אם אתם לא מכירים את המשחק, אל תקנו אותו בשום אופן. קנו את המשחק המקורי, Hollow Knight, שגם הוא מצוין וגדול, ובחלקו מאוד קשה, אבל במידה קצת פחות סאדיסטית. ואם אתם מסיימים אותו ורוצים עוד – לכו על זה ובהצלחה.
(לא שיחקתי Expedition 33).
6. Bref 2
סדרת טלויזיה.
בקיצור, באחד הלילות האלה שבהם אני מתעורר באמצע הלילה בלי שום סיבה ברורה ולא מצליח להירדם חזרה בשום אופן למרות שמחר יש לי איזה שלוש הרצאות עם חמש נסיעות בינהן ואני יודע שאם אני אגיע ליום הזה בלי לישון קודם זה יהיה סיוט לשמור על עצמי ער במשך הנסיעות האלה (דרכים לשמור את עצמך ער בנסיעות כשאתה עייף נורא: א. לאכול שוקולד ב. לשמוע שירי מטאל בקול רם ולצרוח איתם ג. לשמוע תסכיתים ארוטיים באודיו ד. לעצור בצד ולהירדם לאיזה עשר דקות אבל אז כשאני מתעורר אני לפעמים שוכח שעצרתי בצד ואז יש שניה של היסטריה שבה אני מתעורר על ההגה ומשוכנע שנרדמתי תוך נסיעה ושאני הולך למות) אז הדלקתי טלויזיה וחיפשתי משהו לראות שאני אוכל להירדם מולו אבל במקום זה דפדפתי בדיסני+ איזה רבע שעה כדי למצוא את הדבר הנכון להירדם מולו והגעתי לאזור הדמדומים שבו הם מחביאים סדרות שהם לא חושבים שמישהו באמת יראה ומצאתי שם סדרה בשם Bref. שזה מוזר כי אני חשבתי ש-Bref. הוא השם של סדרת המערכונים הצרפתית מלפני עשור ומשהו שאותה וניה היימן העתיק לסרטון שהוא עשה כשהיה סטודנט והיה כל כך מבריק כמו כל דבר שוניה היימן נוגע בו כי הוא גאון במידה מעצבנת שהוא הפך לסדרה ארוכה של מערכונים עם רועי כפרי בתקופה שהוא עוד היה קשור למציאות לפעמים וזה שודר בארץ נהדרת או משהו ואז גם זה נהיה קטן על היימן והוא עבר לעשות קליפים לאמנים בינלאומיים ולזכות בפרסי גראמי. וניה צור קשר. בכל מקרה לסדרה הזאת בדיסני שקוראים לה Bref., כלומר "בקיצור", היתה רק עונה אחת, והשם של העונה הזאת היה "עונה 2" שזה די מוזר אבל בכל זאת הסתקרנתי אז ראיתי את הדקות הראשונות של הפרק הראשון והתברר קודם כל שזה מעולה ודבר שני שזאת באמת אותה סדרה, כלומר 12 שנים אחרי ה"עונה הראשונה" שהורכבה ממערכונים של שתי דקות היוצרים שלה חזרו לעונה שניה רק שהיא מורכבת משישה פרקים של שלושת-רבעי-שעה כזה אבל עדיין עשויה באותו קצב היסטרי ועוסקת באותן דמויות מלפני עשר שנים ויש לה עלילה מתמשכת ולא צריך לראות את המערכונים המקוריים של "עונה 1" כדי להבין אותה וטוב שכך כי אמנם אפשר למצוא אותם ביוטיוב אבל הם בצרפתית בלי תרגום והתרגום האוטומטי של יוטיוב לא עומד בקצב שלהם וכותב דברים כמו "ואז אני היא גם שרפרף כן". חוץ מזה זאת סדרה גאונית ואף פעם לא ראיתי שום איזכור שלה בעברית והשחקן הראשי הוא דווקא לא רועי כפרי אבל קצת מזכיר אותו. בקיצור, ראיתי סדרה.
5. Split Fiction
משחק מחשב.
2025 היתה ממש טובה למשחקי מחשב.
"ספליט פיקשן" הוא משחק לזוג. משחקים אותו עם שותף/ה או בכלל לא. ביחד אתם מגלמים שתי סופרות של ספרי מד"ב/פנטזיה שנכנסות אחת לספרים של השניה באיזה מציאות מדומה או איזה בולשיט אחר שלא משנה בכלל אבל זה מגניב. זה משחק עם ADHD: הוא לא מוכן שתשתעממו לרגע, ולכן הוא מחליף רעיונות, עיצוב ומכניקות משחק פעם בחמש דקות – כלומר הוא בעצם סדרה ארוכה של משחקים שונים, שהדבר שמשותף לכולם הוא שתמיד צריך לעשות את זה בשניים, והדבר שמשותף כמעט לכולם זה שהם מקוריים וכיפיים נורא. וכמאמר הביטוי: לשחק לבד זה מאוד נחמד (לה לה לה לה לה לה לה לה), אבל לשחק בשניים זה נחמד פי 1.836 בממוצע על פי סקרי שביעות רצון עדכניים בקרב גיימרים עם טעות מדגם של 3.5%. כשאתם מצליחים אתם מצליחים ביחד, וזה הופך את המשחק לאחד ממעיינות היי-פייבים הפורים ביותר שנתקלתי בהם אי פעם. פלוס, יש רגעים בודדים שהם מבריקים ממש או מצחיקים נורא (הטלפון, החזירים).
מכיוון ששום דבר לא מושלם, קשה לדבר על המשחק הזה בלי להזכיר את החצ'קון הגדול באמצע הפרצוף שלו, שהוא כל דבר שקשור לכתיבה. מסביב למשחקיות המקורית והמעולה יש, למרבה הצער, סיפור ודיאלוגים פלצניים, קלישאיים, וכתובים באופן כל כך עצלני שאם לא תקשיבו להם ורק תאלתרו טקסטים משלכם ברגע ששתי הדמויות הראשיות פותחות את הפה יש סיכוי טוב שגם תיהנו יותר, וגם תקבלו טקסט טוב יותר מהמקור. וזה די מוזר, כי ברור שהושקע במשחק ים כסף, אז כמה כבר היה עולה לשכור תסריטאית? המחדל המתמשך הזה הוא הסיבה לכך ש"ספליט פיקשן" הוא בהחלט לא יצירת מופת, אלא רק משחק ממש ממש כיפי.
(לא שיחקתי Expedition 33).
4. There is No Antimemetics Division / Qntm
ספר.
ליד הערך "מיינדפאק" במילון יש תמונה. אף אחד לא יודע מה מראה התמונה הזאת. כשמבקשים מאנשים לתאר את התמונה, הם מתקשים להיזכר בפרטים, או שהם טוענים שהם אף פעם לא ראו אותה. יודעים מה, בעצם אין שם שום תמונה, אני לא יודע למה חשבתי שיש. אבל אילו היתה שם תמונה, זאת היתה תמונה של הספר הזה.
במסגרת המוסד הסודי שמנסה להגן על האנושות מפני דברים לא-טבעיים, לא-מוסברים ולא-הגיוניים, ישנה(?) מחלקה שמתמחה בהתמודדות עם דברים שאותם, מעצם טבעם, אי אפשר לזכור. וזו בעיה, כי קצת מסובך להילחם באויב שאתם לא יכולים לדעת שאתם נלחמים בו. על הרעיון הזה הסופר qntm בונה בופה ענק של ממתקי-מח כל כך טעימים וקראנצ'יים שזה לפעמים מרגיש כמו שחיתות לשמה לבזבז אותם על פרק אחד של ספר, כשעל כל אחד מהם היה אפשר לבסס איזו תכנית טלויזיה שלמה. זה ספר שבו מה שאתם הקוראים יודעים, מה שהמספרת יודעת, מה שהיא ידעה בעמוד הקודם, ומה שבאמת נכון, יכולים להיות שונים מאוד זה מזה. אה, וזה גם ספר אימה, שכולל דברים שמבט בהם היה גורם גם לק'תולו לעשות Nope ולחזור למים.
"מחלקת אנטיממטיקה לא קיימת" התחיל בתור אוסף שפורסם אונליין של סיפורים קצרים מקושרים זה לזה המבוססים על SCP, או באופן יותר ספציפי – על SCP-055 (מי שיודע יודע, מי שלא יודע – וואו איזו מאורת ארנב מחכה לכם), יצא לאור כספר בהוצאה עצמית, ואז נעלם ויצא מחדש, בגירסה שונה במידה כלשהי שבה הקישור הישיר ל-SCP הועלם – וזה כל כך און-ברנד לספר הזה שזה מדהים.
העיסוק בזכרונות, מחיקת זכרונות ומניפולציות בזכרונות הוא כבר לא חדש – דוקטור הו כבר עשה את זה, ריק ומורטי כבר עשו את זה. יכול להיות שבסופו של דבר זה יהפוך לז'אנר מוכר כמו מסע בזמן, ואז כולם כבר יכירו את כל הטרופים והטריקים המקובלים וזה יהיה קצת פחות כיף. אבל כרגע, סביר מאוד שהספר הזה כולל רעיונות שכמוהם עוד לא שמעתם, או לפחות לא שמעתם מבוצעים ברמה כזאת.
* אני שמעתי את הספר בגירסת אודיו עם הקריינות של Rebecca Calder, שנוקטת בכמה פתרונות יצירתיים ואפקטיביים כדי להכיל את האלמנטים הפחות שגרתיים בספר.
* והגעתי לספר הזה בכלל בזכות המלצה של Itay Angeleyes בתגובה על "דבר השנה" הקודם. אז קודם כל איתי, צדקת, וחוץ מזה אני צריך להזכיר לעצמי שמהעניין של לספר על דברים שאהבתי יוצאים גם דברים טובים.
3. מעגלי תנועה עם מסלולים לאופניים
אז ביליתי זמן מסוים בהולנד השנה, וכל מי שמבלה זמן מסוים בהולנד יוצא נפעם ממערכת התחבורה ההגיונית וסבירה במידה בלתי סבירה שלהם. אז נכון שהרכבות מגיעות בזמן ויש חשמליות בתוך הערים ויש עדיפות להולכי רגל והכל, אבל לגבי הדבר שבאמת שינה את הכל הוא הגילוי שבמעגלי התנועה יש מסלולים לאופניים.
כולם יודעים שהולנדים נוסעים באופניים לכל מקום, ומה החוכמה בזה, הם התחילו עם יתרון לא הוגן: מדינה שטוחה לחלוטין עם מזג קריר, שבה אתם יכולים לנסוע שעות בלי להיתקל במושגים כמו "עליה" או "זיעה". וכן, הכל מתוכנן מראש לאופניים ויש מסלולים לאופניים בכל מקום. וזה לא נשמע כמו הרבה. תל אביב, נאמר, מלאה במסלולי אופניים. אבל בתל אביב, אחרי שנוסעים 46 שניות בממוצע, מגיעים לצומת, ואז צריך לעמוד ברמזור להולכי רגל או להתחפש למכונית ולנסוע בכביש ואז כולם שונאים אותך ויש מצב שאתה נהרג – כך שאו שאתה מסתכן בכביש, או שאת רוב הנסיעה אתה למעשה מבלה בעמידה. ובכן, מתברר שאם הצומת היא מעגל תנועה, ובמעגל הזה יש מסלול לאופניים – ואני לא מתכוון כאן לכמה פסים מצוירים על הכביש שאמורים לייצג הפרדה פסיכולוגית בין המכוניות לבינך, אלא על מסלול נפרד לגמרי פיזית, צבוע בדרך כלל בוורוד משום מה, ולאופניים *תמיד* יש זכות קדימה על פני מכוניות – מה שזה אומר זה שאפשר לנסוע באופניים לכל מקום, כל הזמן, ו*לא לעצור אף פעם*, ובלי להרגיש שבשום נקודה בדרך ניצלתם ממוות. וזה משנה הכל. משום שמהרגע שלהגיע ממקום למקום באופניים זו פשוט האופציה הכי קלה ונוחה, כל מקום נמדד במרחק הנסיעה אליו באופניים – וכל מקום נמצא במרחק נסיעה באופניים. מי ייקח רכב לסופר אם הוא נמצא במרחק ארבע דקות נסיעה באופניים? הבית ספר במרחק שלוש דקות, החנות לענייני הכל – שבע דקות. אפשר גם לנסוע למוזיאון, אבל זה כבר מצריך נסיעה של 17 דקות. וכשנוסעים לכל מקום באופניים – מבלים פחות זמן בישיבה על התחת בלי תנועה, וזה אומר שאנשים נהיים באופן טבעי בריאים יותר ושמחים יותר. הדבר הקטן הזה הוא שידרוג עצום ברמת החיים.
מצד שני מתברר שהולנדים הם קצת דפוקים בשכל בכל מה שקשור לזיקוקים אבל זה עניין אחר.
2. Blue Prince
משחק מחשב.
הנה אבחנה חדשה ומקורית שבטח אף אחד לא שם לב אליה עד עכשיו: 2025 היתה, למעשה, ממש טובה למשחקי מחשב!
משחקי מחשב זה דבר מעולה בין השאר כי לפעמים מגיע משהו חדש שפשוט לא היה קודם בשום צורה. "סילקסונג", נגיד, הוא משחק משובח ביותר בז'אנר הפלטפורמר/מטרוידווניה, אבל זה ז'אנר שקיים, ואנשים יודעים איך נראה משחק בז'אנר הזה. Blue Prince, לעומת זאת, הוא שילוב של מרכיבים שאף אחד עוד לא שם בסלט ביחד אף פעם. זה ליטרלי ז'אנר של משחק אחד. אתם נער שירש בית אחוזה גדול שמשתנה בכל יום, רק שיש לכם השפעה מסוימת על איזה חדר יהיה בכל מקום, והמטרה הרשמית שלכם היא אמנם למצוא את חדר 46 החמקמק, אבל המטרה הלא מוצהרת היא ללמוד בדרך על ההיסטוריה של המשפחה שלכם (והמדינה. והעולם. ומערכת השמש). זה משחק חידה רוגלייק ניהול משאבים סיפורי בגוף ראשון, או משהו כזה. וקודם כל – זה נועץ ציפורניים במח ולא עוזב, ויעידו כל מי ששיחקו במשחק הזה ושהגלריה שלהם בטלפון הפכה באופן בלעדי לאוסף עצום וענק של צילומי מסך מתוכו, ושהתחילו להסתכל באופן חשוד על כל מפתח, צינור או תמונה תלויה על קיר במציאות, כי כל דבר (אבל כל דבר) הוא רמז. ובניגוד למשחקים אחרים שהוזכרו כאן לא מזמן, כל טקסט במשחק הזה – כולל הכי שולי – כתוב כל כך טוב ששווה לקרוא אותו גם בלי קשר לרמזים שמוחבאים בו. ותאמינו לי שמוחבאים שם רמזים. אם לא במילים, אז ברווחים בינהן.
כמובן, יש לי גם טענות. זה די מובן מאליו שהניסיון הראשון אי פעם לעשות דבר חדש לגמרי לא יהיה הביצוע המושלם של אותו דבר. מכיוון שמדובר במשחק עם חידות, יש מעט מאוד שאפשר לספר עליו בלי לספיילר אותו, אבל אני מרגיש חופשי לומר שהיו חידות שלהרגשתי היו מעצבנות או מטופשות, או שגם אחרי שפתרתי אותן אני לא באמת מבין את ההגיון בהן. אבל זה היה לגמרי שווה את זה בשביל הרגעים הנדירים והנהדרים האלה שבהם מסך מורם מעל העיניים שלך כשאתה רואה את מה שהיה לפניך כל הזמן. ואחרי שנדמה לכם שראיתם את הסוף, אני יכול להבטיח שלא ראיתם כלום. אפשר להגיד שגם את "Blue Prince" לא סיימתי: כלומר, הגעתי כמובן לחדר 46, ה"סוף" הראשון של המשחק, והמשכתי הרבה, הרבה אחריו, לעוד כמה דברים שהיה אפשר לצפות שיהיו הסוף הסופי והמוחלט – אבל תמיד היה עוד. זה מרגיש לפעמים כאילו אפשר לחפור לנצח, ותמיד יהיה עוד משהו לגלות. כשרמת החידות התחילה לחצות באופן עקבי את הגבול אל הטירוף, אני הפסקתי, בידיעה ברורה שלא ראיתי הכל, וגם בידיעה שהיה לי מספיק. הוא משחק שמיועד לסוג מסוים של אנשים, הוא לא מושלם, אבל הוא נהדר, והכי חשוב – אף פעם לא היה עוד משחק כמו Blue Prince ויכול להיות שגם אף פעם לא יהיה.
(לא שיחקתי Expedition 33).
1. The Spear Cuts Through Water / Simon Jimenez
ספר.
הולי שיט הספר הזה.
המשהו כמו מאתיים עמודים (או שעתיים האזנה) הראשונים של "החנית חותכת במים" הם תרכיז חזק של "מה לעזאזל אני קורא עכשיו". זה לא (רק) שהעלילה מוזרה, או לא ברורה – זה שהרעיונות הבסיסיים של מה זה סיפור ומה זה מספר ואיך מספרים סיפור נזרקים כאן מהחלון בתנופה ועושים פליקפלאקים חינניים עם שפריצים בדרך למטה. בהתחלה הייתי צריך לעצור מדי פעם לוודא שלא היתה טעות בעריכה או שבטעות דילגתי קדימה או אחורה או לספר אחר, אבל לא. העסק הזה מאוד מכוון, זה פשוט כתוב באופן פראי, שלא דומה לשום דבר אחר שקראתי/שמעתי עד היום.
זה היה כמעט מאכזב לגלות, בשלב שבו כבר אפשר היה להבין את החוקים שלפיהם הוא עובד, שמתחת לכל זה יש מה שאפשר לקרוא לו פשוט ספר פנטזיה. אבל גם כאן צריך להבהיר שכשאני אומר "פנטזיה" אני מתכוון למשהו שנשמע פחות כמו החרבות והכשפים הרגילים שבין טולקין לסנדרסון, אלא יותר כמו אחד מסיפורי העם העתיקים והמופרעים האלה שאני אוהב, שבהם יכולים לקרות דברים כמו שהירח נפל על צב ואז התחתנה. כל זה, כמובן, מהתקופה לפני שהמיתולוגיות האלה צומצמו לכדי "סיפורים לילדים" – כי הסיפור הזה ממש לא לילדים. ככל שאני יודע הספר לא מבוסס על מיתולוגיה של עם כלשהו שקיים בעולם שלנו, אבל מרגיש כאילו הוא כן. והוא דבר השנה שלי ל-2025 ואחד הספרים שאני הכי אוהב בלי מגבלת זמן.
שמעתי את הספר בגירסת אודיו, בהקראה המשובחת עד מאוד של Joel de la Fuente, שיודע איך מספרים סיפור כזה.
